דלג לתוכן הראשי

רשומות

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה.
היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים. 
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא. 
הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזאת היא העיר שלנו,…
פוסטים אחרונים

גרעין רימון

בלילה כשאת הולכת לישון לפניי ואני הולכת לישון, אני מסתכלת עלייך. מחפשת את הנשימה שלך, את האופן שבו היא מזיזה מעט את השמיכה הקטנה שלך ומחייכת לעצמי, לך,  לנו
פעם-פעם היינו מציינים את לפני-בואך על פי שבועות המשכנו לספור כך גם כשבאת בהתחלה אבל עכשיו אנחנו כבר סופרים לך חודשים כל חודש, צעד
ואני בכלל לא מאמינה. פעם היית זרע וביצית תא קטן ממני, תא קטן מאהובי. פעם היית עוברית מתפתחת. לסבתא מ' סיפרנו כשהיית בגודל של גרעין של רימון. גדלת לענב, לאבודקו, לפומלית, למלון
אין מספיק מילים לתאר את הנס הזה
כשהיית בפנים רקדנו יחד. עכשיו בחוץ אנחנו גם כשאת צמודה אלי עטופה בבד כמעט כמו בפנים. כמעט
לילה אחד יצאת. פשוט ידעת, פשוט ידענו. כך היה באת אלינו וצייצת, קטנה-קטנה איך ייצור כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה רעש וכל כך כל הרבה מקום נוסף לאהבה בתוך הלב בו-בזמן איך
אני מסתכלת עלייך. לפעמים את צוחקת. לפעמים מה שדיגדג אותך אתמול, לא מדגדג היום. משהו אחר מצחיק אותך. יש לך אופי, אני חושבת. לפעמים הוא מבצבץ בין החיוך של הבוקר לבין סוג חיוך אחר בשאר היום לבין פרצוף הבכי שלך. לפעמים את נרדמת כך, בכמעט-בכי  ולפעמים הבכי שלך חמוד (סלחי לי כ…

אני מחבקת את הכרית כשאתה לא כאן

אני מחבקת את הכרית כשאתה לא כאן
ומדליקה את המאוורר על שתיים ומשאירה את הדלת פתוחה
כשתחזור תצטרך להתרגל למציאות החדשה הזו
לפחות לחלקה

אני מחבקת את הכרית ומתגעגעת אל גופך
אל החיבוק והמגע והתחושה של עורך
נושמת פנימה שמונים אחוז - אולי פחות -
אני חושבת,
לא היה לך קל עם כל מה שקורה עכשיו לו היית כאן
עם החתולה
אני חושבת, אני כבר לא יכולה. כבר לא יכולה
אבל לפחות היית, לו היית,
וזה כבר היה מקל

אני מלטפת את הבטן, את העוברית שלנו שגדלה
מרגישה אותה ומתנצלת
תוהה אם כך יהיה קשה אחרי כל זה
ואם הבדידות של עכשיו דומה למה שתבוא
למרות שאז אתה תהיה בגופך פה
ואני לא אצטרך לחבק את הכרית
אבל בימים אתה לא תהיה, וגם לא תהיה כרית, כי הימים אינם זמנים ראויים לכאלה דברים

זוהי בדידות מעיקה
מעייפת וקשה
אני נושמת פנימה, מחזיקה
קומ-בא-קה. עצירת נשימה בשפת היוגה. קומ-בא-קה.
כשתבוא אוכל לשאוף בחזרה
את הריח שלך
את האוויר
את הייקום כולו, שיחזור לשגרתו

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה

הקטנה שבפנים נוכחת כמו מתופפת על הדפנות של הרחם שיגדל, שתגדל. אין פה הרבה מרחב, אני צריכה אותו. היא מנחה את התזוזה שלי. מה שלומי? בתוך הגוף הפיזי אני דינמית, שני לבבות פועמים בפנים, שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. מה שלומי אני בתוך הגוף המנטלי שלי אני עכשיו כבר טוב יותר עכשיו רגוע ובטוח ויודעת שלכל דבר יש פיתרון בסוף כל עוד אנחנו קשובות ואוהבות זו את זו,  את העולם, את עצמנו, מה שלומי אני בתוך הגוף הרגשי שלי אני פשוט איתו. בתוכו. מה שלומי אני  רוקדת,  רוקדת אותנו, רוקדת איתנו, רוקדת אותך את שני הלבבות שלנו, את הבעיטות שלך, את הציפייה של ההגעה שלך
** המילים שמתנגנות בשיר איתו אנחנו רוקדות קוראות לנו לשוט רחוק, sail away with me, what will be will be דמיינתי שאת רוקדת את עצמך החוצה ואני את וככה יש לנו עונג, יש לנו טנגו של נסים עתיקי יומין של ההוכחה של אלוהים
האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה וכך נרקוד. נדע  כל אחת את עצמה,  כל אחת את השנייה
** כמה זה יפה לרקוד את האנרגיות של נשים אחרות, להרגיש את אותן תנועות נאמרות בתדרים שונים ללמוד מהקצבים של אנשים אחרים. כמה זה אוהד,…

שזיפים

שזיפים מיובשים מזכירים לי את סבא משה
סבא משה היה אוכל שזיפים מיובשים וגם חלה ספוגה בחלב תמיד חשבתי שאלה דברים לא טעימים במיוחד סבא משה היה שותה קפה בערב כדי להחזיק מעמד הוא גם היה שקט מאוד, העביר מסרים בגוף, בלי לדבר מדי הוא גם היה בכלא הפולני בגלל הדעות הפוליטיות-קומוניסטיות שלו וברוסיה בזמן המלחמה הגדולה ונשוי לאשה קשה, עליה נכתבו כל הבדיחות על פולניות ואקטיביסט עקשן  ומבית עני ודתי וחילוני, אתיאיסט, עד מאד
סבא משה היה אוכל שזיפים מיובשים תמיד חשבתי שהוא בחר אוכל לא טעים הוא היה עושה פאזלים של אלפי חלקים אני ורן השכן הינו באים אליו בגיל חמש או שש שנים מפרקים כמה חלקים ואז מחזירים למקומם עוזרים לו בהרכבה שכבר עשה והוא היה שמח וגאה והביא לנו סוכריה או זמן טלוויזיה מה שאבא ואמא לא נתנו (לא סוכריה ולא טלוויזיה) ואבא אמר לסבא משה שהוא מקלקל אותי וסבא משה ענה שהוא מלמד אותי  לעמוד על שלי וכנראה שסבא משה צדק הפעם למרות שאבא צודק הרבה פעמים כי בסוף יצאתי עקשנית ועומדת על שלי ולא מקולקלת(, כנראה)
סבא משה היה המנצח הגדול של חיים קשים תוצר של בית קר שלא ידע אהבה תוצר של מרד לפני- ואחרי- נעורים …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…

שיר פשוט

בלילה הדלקתם אורות בודדים וישבנו בחוץ
הצלילים שרקדו לי בראש לא הצליחו להפוך למילים
רק יצרו תחושות במרחב השקט בין הנשמה לרגש
הסתכלתי על הצלליות שלך
על איך שהאור המעומעם הזה האיר בך אותך
את מי שאתה באמת
את הרכות
שכל כך בקלות
מחליקה בין האצבעות שלנו בעולם הזה

שאלתי את עצמי בתחושות למה צריך חושך כדי להתחיל להאיר את האמת שלנו
כדי להעיר אותנו
למה אנחנו בוחרים בברים שבהם האור מסתיר והאלכוהול מטשטש ואז אפשר קצת להסתחרר ובכך להשתחרר
למה אי אפשר באור השמש
אלא רק באור הצל

זה היה יפה
לראות אותך מהצד קצת
לעצום עיניים ולהתמקד במוזיקה שאחרים ניגנו
להרגיש אותה נכנסת לתוך הורידים
לשיר, בשקט, מעט, לאט
זה היה ביטוי של כל היופי של הגוף שלנו
של הזכות שלנו לחיות את העולם שיצרנו
של הברכה של השקט והרעש והרווח שביניהם שמצליח להכיל הכל ביחד
זה היה רגע מהרגעים שנחרטים בזיכרון במודעות מבקשת
במודעות של הוקרת תודה על תודעה

זה היה רגע קטן של אהבה גדולה
של ידיעה שמגרשת את כל הספקות לכל הרוחות
האם זוהי הדרך שבחרה בי,
האם אני בחרתי בה,
האם זה משנה בכלל.

זה לא.
העיקר שכך.

העיקר שאור כתום זעיר מזכיר לנו
מדי פעם להסתכל מהצדדים
להרגיש את מוזיקת החיים בוו…

מתערבבים

שלום, אני ירושלמית. כך אני בדרך כלל מציגה כלומר, אני ירושלמית, גרה בירושלים של עברית ושל יהדות בקטנה, בירושלים של מסורת ואנשים שצועקים בלהט, בירושלים של המאבקים של הפנתרים השחורים, ירושלים של נחלאות העתיקה עם האסליים שיושבים בפרלמנטים מאחורי עזורה בימי שישי, איפה שאני מנגבת חומוס עם חלה וצופה בכל הירושלמים ובכל התיירים שמשתכרים מהצבעים של מחניודה, כלומר, אני ירושלמית! ירושלמית גאה! ירושלים שלי היא כזאת של תושבים ששונאים את הפקחים של הרכבת הקלה, ירושלים שלי היא כזאת של מינהלים קהילתיים וחגיגות רחוב בתוך השכונה, של מדרכות בנויות ושל זבל מפוזר ששוכחים לאסוף אותו איפה שיש שביתה כל תחילת שנה, ירושלים של קבוצות בפייסבוק של זאביק אבינר, ירושלים של מצעד הגאווה הכי חשוב בעולם, ירושלים של כיכר ציון בלילות, ירושלים של החתולות, ירושלים של אבו יו יו-ים ומאתיים ושש-בש, ירושלים שנלחמים עליה, עם כל הכוחות, ירושלים של אקטיביסטים ששומרים עליה, אני מיכל של ירושלים! ובעצם, אני מיכל של מערב ירושלים, ויש לי שכנה, שכנה מזרח ירושלמית, ופתאום אני שומעת שהיא מציגה את עצמה כך, היא אומרת, מרחבא, אנא מקדסייה, אנא מן אל קדס. ואני …

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.
היא הייתה קצת שיכורה והפרופסור הושיט יד ליטף לה את הלחי ופתאום נזכרתי שהוא מפרסם שירי אהבה יפים עליה לפעמים בקטנה שמי שיראה יראה ומי שיבין יבין ומי שלא לא וזכיתי לראות רגע קטן אינטימי ואוהב ואמיתי של שני אנשים שעד אותו רגע היו אנשים עם מקצוע ועם שם ועם נוכחות ופתאום הם הפכו לשני אנשים. שגם אוהבים. זה היה אותנטי ואני זכיתי לראות את הרגע הזה וזכיתי בכלל בשיחה שהייתה לפני וזכיתי על כל הרגעים האחרים שהובילו אותנו לאותו ערב לאותו רגע שבו הם אמרו לי מילים דרך זה שהם ראו אותי עמוק עמוק בפנים שהם ראו את הנשמה שלי ואולי גם את הדברים שאני לא רואה וגם קצת דברים שכן ומי שיבין יבין ומי שיראה יראה ומי שלא לא וזכיתי שהם ראו וזכיתי שהם אמרו