דלג לתוכן הראשי

רשומות

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…
פוסטים אחרונים

שיר פשוט

בלילה הדלקתם אורות בודדים וישבנו בחוץ
הצלילים שרקדו לי בראש לא הצליחו להפוך למילים
רק יצרו תחושות במרחב השקט בין הנשמה לרגש
הסתכלתי על הצלליות שלך
על איך שהאור המעומעם הזה האיר בך אותך
את מי שאתה באמת
את הרכות
שכל כך בקלות
מחליקה בין האצבעות שלנו בעולם הזה

שאלתי את עצמי בתחושות למה צריך חושך כדי להתחיל להאיר את האמת שלנו
כדי להעיר אותנו
למה אנחנו בוחרים בברים שבהם האור מסתיר והאלכוהול מטשטש ואז אפשר קצת להסתחרר ובכך להשתחרר
למה אי אפשר באור השמש
אלא רק באור הצל

זה היה יפה
לראות אותך מהצד קצת
לעצום עיניים ולהתמקד במוזיקה שאחרים ניגנו
להרגיש אותה נכנסת לתוך הורידים
לשיר, בשקט, מעט, לאט
זה היה ביטוי של כל היופי של הגוף שלנו
של הזכות שלנו לחיות את העולם שיצרנו
של הברכה של השקט והרעש והרווח שביניהם שמצליח להכיל הכל ביחד
זה היה רגע מהרגעים שנחרטים בזיכרון במודעות מבקשת
במודעות של הוקרת תודה על תודעה

זה היה רגע קטן של אהבה גדולה
של ידיעה שמגרשת את כל הספקות לכל הרוחות
האם זוהי הדרך שבחרה בי,
האם אני בחרתי בה,
האם זה משנה בכלל.

זה לא.
העיקר שכך.

העיקר שאור כתום זעיר מזכיר לנו
מדי פעם להסתכל מהצדדים
להרגיש את מוזיקת החיים בוו…

מתערבבים

שלום, אני ירושלמית. כך אני בדרך כלל מציגה כלומר, אני ירושלמית, גרה בירושלים של עברית ושל יהדות בקטנה, בירושלים של מסורת ואנשים שצועקים בלהט, בירושלים של המאבקים של הפנתרים השחורים, ירושלים של נחלאות העתיקה עם האסליים שיושבים בפרלמנטים מאחורי עזורה בימי שישי, איפה שאני מנגבת חומוס עם חלה וצופה בכל הירושלמים ובכל התיירים שמשתכרים מהצבעים של מחניודה, כלומר, אני ירושלמית! ירושלמית גאה! ירושלים שלי היא כזאת של תושבים ששונאים את הפקחים של הרכבת הקלה, ירושלים שלי היא כזאת של מינהלים קהילתיים וחגיגות רחוב בתוך השכונה, של מדרכות בנויות ושל זבל מפוזר ששוכחים לאסוף אותו איפה שיש שביתה כל תחילת שנה, ירושלים של קבוצות בפייסבוק של זאביק אבינר, ירושלים של מצעד הגאווה הכי חשוב בעולם, ירושלים של כיכר ציון בלילות, ירושלים של החתולות, ירושלים של אבו יו יו-ים ומאתיים ושש-בש, ירושלים שנלחמים עליה, עם כל הכוחות, ירושלים של אקטיביסטים ששומרים עליה, אני מיכל של ירושלים! ובעצם, אני מיכל של מערב ירושלים, ויש לי שכנה, שכנה מזרח ירושלמית, ופתאום אני שומעת שהיא מציגה את עצמה כך, היא אומרת, מרחבא, אנא מקדסייה, אנא מן אל קדס. ואני …

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.
היא הייתה קצת שיכורה והפרופסור הושיט יד ליטף לה את הלחי ופתאום נזכרתי שהוא מפרסם שירי אהבה יפים עליה לפעמים בקטנה שמי שיראה יראה ומי שיבין יבין ומי שלא לא וזכיתי לראות רגע קטן אינטימי ואוהב ואמיתי של שני אנשים שעד אותו רגע היו אנשים עם מקצוע ועם שם ועם נוכחות ופתאום הם הפכו לשני אנשים. שגם אוהבים. זה היה אותנטי ואני זכיתי לראות את הרגע הזה וזכיתי בכלל בשיחה שהייתה לפני וזכיתי על כל הרגעים האחרים שהובילו אותנו לאותו ערב לאותו רגע שבו הם אמרו לי מילים דרך זה שהם ראו אותי עמוק עמוק בפנים שהם ראו את הנשמה שלי ואולי גם את הדברים שאני לא רואה וגם קצת דברים שכן ומי שיבין יבין ומי שיראה יראה ומי שלא לא וזכיתי שהם ראו וזכיתי שהם אמרו

על תקווה, על אמונה ועל יום הכיפורים

הכביש שמתפתל לפניי חשוך. אין פנסי רחוב כמעט בכלל, והשמש עוד לא עלתה הבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת בכביש המנהרות. אני זוכרת פעם נוספת שנסעתי בו, באוטובוס, בדרך לחלקה של עלי בגוש עציון. אבל הפעם, מתוך נסיעה של שעה ורבע, כמעט שעה שלמה אני נוהגת דרומה בכביש הזה. כביש 60. וחושך מצרים. ואני מסתכלת, מנסה לפענח, מנסה להבין מה אני רואה מסביבי ומה קורה איתי בפנים.
זה מזכיר לי שכשהייתי בצבא, היה לי חבר ערבי. פרמדיק מהצפון. החליט להתגייס. אז עוד לא כל כך הבנתי מה זה הסכסוך בכלל, וכמה הוא כנראה סיכן את חייו כדי להתגייס לצה"ל. דיברנו על זה פעם או פעמיים אבל לא הבנתי את עומק הדברים.יום אחד, כשהיה בחופשה או אולי אפילו אחרי שהשתחרר, הוא בא לבקר אותנו בבסיס. זה היה יום חמישי, הייתי אמורה לנסוע הביתה לסופשבוע, והוא הציע שניסע ביחד לבקר חבר נוסף ששירת בנח"ל החרדי איפשהו ליד חדרה. רק תוך כדי נסיעה התברר שאנחנו נוסעים לשטחים, חיילת באוטו של ערבי, ביחד, הרפתקה בשעות הלילה. אנחנו עוברים כמה מחסומים. באחד מהם, יש עצורים פלסטינים עומדים צמודים לקיר, הגב שלהם פונה אלינו. במחסום, החיילים נראים מבולב…

והיום הגיע הסתיו.

והיום הגיע הסתיו. זה עוד לא היה רשמי במיוחד אבל ידענו זאת. היום הוא היה.
ובשיעור גוף שלי מורי אמר, תשתי, ילדה, את תתייבשי לפני שתדעי שזה בא.
אני מתגעגעת לקיץ, אמרתי, לאדמה חמה, לשמש מדגדגת עור. עוד לא חלף והנה אני. ואוהבת יותר. ונפרדת.
היום הגיע הסתיו. הוא בצבץ בין השמיים לאחרונה אבל אנחנו התעלמנו. והנה הוא. ברור. וכבר אי אפשר להתעלם.

את הכי יפה כשאת רוקדת

את הכי יפה כשאת רוקדת אני חושבת. אני חושבת, האם הרקיע יודע ככה לאהוב?
לפעמים הסדר הוא הפוך. לפעמים ליבי ער וחולם ואני ישנה ורוקדת. כשהעננים מתבלבלים והשמיים נפתחים אני רואה אותך עוצמת עיניים מחכה לכוח.
לפעמים הוא בא בעדינות. בשקט. לפעמים אנחנו צריכות לשאוב אותו פנימה. לשרוף אותו על העור שלנו. לרקוד.
להיות הכי יפות והכי מכוערות גם יחד. לפעמים אני חושבת כמה אנחנו חכמות בפנים. וכמה שוכחות.
את צריכה לבקש מהעולם שייתן לך את מה שאת צריכה. את צריכה לבקש מהעולם שייתן לך את מה שאת צריכה. את צריכה לקבל אותו, להיות הכי יפה כי את רוקדת. טוב מן הרקיע. טוב מן הגלים את רוקדת על האדמה היפה, העייפה, את משנה אותה. הופכת אותה לטהורה.
לפעמים הסדר הוא הפוך. אנחנו מלמדות את השמש כיצד להקרין את אורה.

סוףתואר // 072017

תיכף נגמרת תקופה. כיניתי אותה גיהנום.
וכל להבה קטנה היתה שיעור. כל כאב, כל אכזבה
כל רגע שהיה מלא מדי
כל אש. כל האוויר שליבה אותה.
כולן היו מורותיי.

היום אני אלך לישון מוקדם כי סוףסוף
אפשר
היום אני אלך לישון מוקדם אני כותבת אני אומרת
בשבע בערב אני אומרת, יאללה, אפילו לא מקלחת ישר
לישון אני
מכבהאתכלהאורות מכבה אותם ושקט שקט חשוך
בחדר אני מוכנה כלכך לישון אני עוצמת את העיניים ואז
אני נותנת למחשבות שלי ליפול מתוךהראש,
למילים להסתדר בתוך שורות,
א(ח)ות אחת אחר אחותה.

היום אני אלך לישון מוקדם אני צוחקת על מי אני
עובדת עם המילים הקטנות עם האותיות שמזכירות לי:
השנה, את הכרת ואת איבדת חברות
ובאמת שלא ישנת.

האותיות מסתדרות בשורות שורות:

השנה הזאת לוותה בבכי,
במספיק ודי
בנמאס לי, אני עייפה בכל העצמות שלי
בלתתלתתלתת בתלתלות בתלתלים וגם בלעצור לפעמים, לפעמים
לתת שמונים אחוזים ולפעמים מאה ועשרים.
ולפעמים לתת גם לי. לא רק לאחרים.

היא לוותה בהתאהבות ובאהבה גדולה, עמוקה
ומתפשטתפשוטה ומורכבת,
בצמיחה כמו עץמתוךהמים כמו האדמה,
בהשתייכות לקהילה. דתית. לראשונה.
והיא לוותה בגוף שלי, בטוב וברע, באהבה ובבגידה
בריצה ובשיעורי יוגה שפספסתי,
בפר…

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית.

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית. כלומר על דברים שקורים באנגלית. כלומר על דברים שלא קורים אצלי בבית. כלומר בבית השני. כלומר, טוב, מה זה משנה. זה לא מיועד לכם, זה מיועד לאחרים, אז אפשר לקרוא עכשיו בנחת
באווירה ביננו יש כל כך הרבה שתיקה. כלומר כל כך הרבה מילים. כלומר כל כך הרבה מילים שמרחפות בתוך שתיקה כמו עובר בתוך שילייה. כלומר כל כך הרבה עטיפות ושקט, הסכמות והבנות שלפעמים אינני בטוחה אם גם את מבינה ומסכימה. אולי בפנים בתוך הראש שלי אני חושבת שאת יודעת מה אני חושבת אבל אולי אני רק עושה את זה כדי שנצליח להמשיך
לפעמים אני חושבת שאת באמת יודעת. באמת שומעת. כלומר מסכימה עם המילים העובריות. כלומר יודעת שיש פה שילייה ביננו
לפעמים יש רגעים כאלה שאני רואה בעיניים שלך כמה את אוהבת אותי למרות הכל. כמה אם הייתי מישהי אחרת היית מזמן עוזבת אבל אני אני ואני ראיתי אותך פעם כשאף אחד אחר לא ראה. אז את נשארת. וגם אני נשארת כי את החלפת לי משפחה. את אהבת אותי. וגם אם גדלנו לדרכים שונות וגם אם את כבר לא מאמינה בי, יש ביננו יותר מדי היסטוריה וזה יכאב אם ניפרד
זוכרת שכתבתי עלייך שיר? היא חשבה שזה…