יום שני, 3 באוגוסט 2020

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים
וְהוּא שֶׁלִּי
יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה
וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים
וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם
שֶׁלָּנוּ.

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים
אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה
כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ,
בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת:
הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא!
וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה
וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ
וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה
שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְדָה וְעוֹד 
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם!
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ!
וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים
עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה




יום שלישי, 24 בדצמבר 2019

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה.

היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים. 

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא. 

הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזאת היא העיר שלנו, גם במזרחה וגם במערבה. היה בליל של דיבור שרובו היה בערבית, אך למעני כלל גם קצת עברית, ולמען חברה נוספת, תיירת, כלל גם אנגלית. הן דיברו בקול רם ושמח על נושאים אינטימיים ונשיים, וגם סתם עשו כיף וצחקו ביחד. הן התלהבו מאוד ממך. דיברנו על הכל. חלק מהנושאים גררו חיוכים מובכים, חלקם גררו פרץ של צחוק מתגלגל שבא מפבנים, חלקם גררו מבטים ששמורים רק לאירועים כאלה, של נשים בלבד.

ופתאום ככה מאמצע שום מקום הן שמו מוזיקה. חזקה, חזקה כמעט כמו בחתונות. הן סגרו את החלונות והדלתות חזק חזק, כי בחוץ כל השכנים כבר הלכו להתפלל, והתחלנו לרקוד, לשיר ובעיקר להתפקע מצחוק. היה אור חזק, היה חם, היתה אישה אחת עם צחוק הורס שהדביק את כולנו. היתה מוזיקה ערבית, מוזיקה מערבית, העיקר מוזיקה מקפיצה. מי צריכה סמים ואלכוהול כשיש נשים עם שמחת חיים אמיתית כזאת? כך חשבתי.

אני התאהבתי בהן. אני חושבת שגם את. כל כך הרבה חופש היה להן בעיניים, בגוף, ברגליים. החדר הסגור שלנו החזיק אנרגיה בסדר גודל של כור אטומי, אבל אנרגיה טובה. אוהבת. חזקה, חזקה באמת. חזקה וחופשיה. מתעלמת מהמציאות ההזויה וההפוכה שבחוץ.

בחוץ, אותן נשים בדרך כלל שקטות. בחוץ, אותן נשים חוות סוג של עוצר. משפילות מבט אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. מתעלמות מהערות אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. נענות לבקשות אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. נתקלות באלימות משטרתית אולי, לפעמים. כך דמיינתי.

מה שבאמת היה בחוץ, הוא שרוב הנשים החזירו את החיג'אב. הלכו בשקט ובצעדים קטנים ומהירים. וידאו שכל אחת נכנסת לאוטו ומתחילה לנסוע, שאף אחת לא נשארת לבד ברחוב. לקחו אחת את השנייה טרמפים הביתה. לחשו מילות פרידה. הצניעו את הצחוק המתגלגל, הוא הפך לחיוך קטן וחמוד. הן כמו התמזגו אל תוך החושך של הלילה. איזה הבדל ממה שהיה רגע לפני, בחדר המואר באור ובעיניים שגומעות את החברוּת שבחדר. כך חשבתי.

מה שקרה בחדר הזה הרגיש לי גולמי וסודי, ואפילו בלתי נמנע. זה היה כמו מכנסיים רגילים על גוף הריוני, הבטן גולשת החוצה בעל כורחה. בחדר ההוא, כל מה שקרה היה רק שלנו. אם כבר מותר, אז מותר הכל. כל אחת היא פשוט עצמה, כך היא יכולה לאהוב את עצמה ואנחנו אותה בחזרה. 

חשבתי שכשהמציאות כל כך קשה בחוץ, כשלכי-תדעי לאיזה בית כל אחת חוזרת, רק אז נשים יכולות להתפרע ולהיות בדיוק מי שהן, בלי לחשוב פעמיים. זה הזכיר לי רגעים שחוויתי גם במקומות אחרים. מרחבים נשיים הם מקומות גולמיים וסודיים לעיתים רחוקות, לא משנה הרקע או הלאום או המציאות שבחוץ. אבל ככל שהמציאות בחוץ פחות נותנת לנו מקום לביטוי, כך המקום לביטוי הסודי שלנו נהיה יותר פרוע. יותר הפוך. יותר טבעי. יותר אנחנו.

הדיסוננס הזה של החיים העצורים שחברותיי מאותו לילה חוות מחוץ לבית לבין מה שהן יכולות לאפשר לעצמן בחדר נעול ובחברת נשים בלבד, הדיסוננס הזה הוא מה שמאפשר את החופש המוחלט, האמיתי והפשוט שהיה שם באותו ערב רמדאן.

בתי שלי, האנרגיה שהיתה אז בחדר היא האנרגיה שאני רוצה שתקיף אותך כל חייך. שבט נשי גם יחד. מרחבים נשיים על-תרבותיים ועל-שפתיים שתוכלי להיות בהם פשוט את. שתאהבתי אותך, ושיאהבו אותך בחזרה, איך שאת. 

אמן ואנשאללה, שהמרחבים האלה יתרבו וירבו אור בכל החלקים החשוכים של העולם שלנו, ושכולנו נזכה לנכוח ובכך להאיר.

חנוכה שמח


יום ראשון, 17 בנובמבר 2019

גרעין רימון

בלילה כשאת הולכת לישון לפניי ואני
הולכת לישון, אני
מסתכלת עלייך. מחפשת את הנשימה שלך,
את האופן שבו היא מזיזה מעט את השמיכה הקטנה שלך
ומחייכת לעצמי, לך, 
לנו

פעם-פעם היינו מציינים את לפני-בואך על פי שבועות
המשכנו לספור כך גם כשבאת בהתחלה
אבל עכשיו אנחנו כבר סופרים לך חודשים
כל חודש, צעד

ואני בכלל לא מאמינה. פעם היית זרע וביצית
תא קטן ממני, תא קטן מאהובי. פעם היית
עוברית מתפתחת. לסבתא מ' סיפרנו כשהיית
בגודל של גרעין של רימון. גדלת לענב, לאבודקו, לפומלית, למלון

אין מספיק מילים לתאר את הנס הזה

כשהיית בפנים רקדנו יחד. עכשיו בחוץ אנחנו גם
כשאת צמודה אלי עטופה בבד
כמעט כמו בפנים. כמעט

לילה אחד יצאת. פשוט ידעת, פשוט ידענו. כך היה
באת אלינו וצייצת, קטנה-קטנה
איך ייצור כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה רעש
וכל כך כל הרבה מקום נוסף לאהבה בתוך הלב
בו-בזמן
איך

אני מסתכלת עלייך. לפעמים את צוחקת. לפעמים
מה שדיגדג אותך אתמול, לא
מדגדג היום. משהו אחר מצחיק אותך. יש לך
אופי, אני חושבת. לפעמים הוא מבצבץ בין
החיוך של הבוקר לבין סוג חיוך אחר
בשאר היום לבין
פרצוף הבכי שלך. לפעמים את נרדמת כך, בכמעט-בכי 
ולפעמים
הבכי שלך חמוד (סלחי לי כשאני צוחקת ממנו). יש לך
הבעות פנים שונות ואולי גם מחשבות. את
מסתכלת על העולם. בולעת אותו פנימה. כל הזמן. 

עכשיו אני יודעת למה כל חברות הטיפוח משווקות מוצרים
לעור כמו של תינוק(ת)




האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה

הקטנה שבפנים נוכחת
כמו מתופפת על הדפנות של הרחם
שיגדל, שתגדל. אין פה הרבה מרחב, אני צריכה אותו.
היא מנחה את התזוזה שלי. מה שלומי? בתוך הגוף הפיזי אני
דינמית, שני לבבות פועמים בפנים,
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. מה שלומי אני בתוך
הגוף המנטלי שלי אני עכשיו כבר טוב יותר
עכשיו רגוע ובטוח ויודעת שלכל דבר יש פיתרון בסוף כל עוד
אנחנו קשובות ואוהבות
זו את זו, 
את העולם,
את עצמנו, מה שלומי אני בתוך הגוף הרגשי שלי אני
פשוט איתו. בתוכו. מה שלומי אני 
רוקדת, 
רוקדת אותנו, רוקדת איתנו, רוקדת אותך
את שני הלבבות שלנו, את הבעיטות שלך, את הציפייה של ההגעה שלך

**
המילים שמתנגנות בשיר איתו אנחנו רוקדות
קוראות לנו לשוט רחוק,
sail away with me, what will be will be
דמיינתי שאת רוקדת את עצמך החוצה ואני את
וככה יש לנו עונג, יש לנו טנגו של נסים עתיקי יומין
של ההוכחה של אלוהים

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד. נדע 
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה

**
כמה זה יפה לרקוד את האנרגיות של נשים אחרות,
להרגיש את אותן תנועות נאמרות בתדרים שונים
ללמוד מהקצבים של אנשים אחרים.
כמה זה אוהד, כמה זה משתלב, כמה אפשר להתענג
רק מלשהות בתוך הקצב של התזוזה של מישהי אחרת
איך אפשר פשוט לחייך
לתת לשטף של התנועה של מישהי שאיננה אני
לשטוף אותי
ולא לסחוף אותי,
לגלות לי סודות של הגוף שלה
כדי שאוכל לעבד אותם בתוך הגוף שלי

כמה זה יפה להיות בתוך הנוכחות המלאה של מישהי אחרת
בזכות הנוכחות המלאה שלי עם עצמי
לרקוד
ובכך להפוך שתי שלמות,
לשלמות יותר

**
את מתופפת על הדפנות של הרחם
מרחיבה אותי,
מובילה
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. 
אנחנו קשובות ואוהבות
רוקדות את הריקוד שלנו, של נשימות

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד את המסע. נדע
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה


יום ראשון, 31 במרץ 2019

שזיפים

שזיפים מיובשים מזכירים לי את סבא משה
סבא משה היה
אוכל שזיפים מיובשים וגם חלה ספוגה בחלב
תמיד חשבתי שאלה דברים לא טעימים במיוחד
סבא משה היה
שותה קפה בערב כדי להחזיק מעמד
הוא גם היה
שקט
מאוד,
העביר מסרים בגוף, בלי לדבר מדי
הוא גם היה
בכלא הפולני בגלל הדעות הפוליטיות-קומוניסטיות שלו
וברוסיה בזמן המלחמה הגדולה
ונשוי לאשה קשה, עליה נכתבו כל הבדיחות על פולניות
ואקטיביסט עקשן 
ומבית עני ודתי
וחילוני, אתיאיסט, עד מאד

סבא משה היה אוכל שזיפים מיובשים
תמיד חשבתי שהוא בחר אוכל לא טעים
הוא היה עושה פאזלים של אלפי חלקים
אני ורן השכן הינו באים אליו
בגיל חמש או שש שנים
מפרקים כמה חלקים ואז מחזירים למקומם
עוזרים לו בהרכבה שכבר עשה
והוא היה שמח וגאה והביא לנו סוכריה או זמן טלוויזיה
מה שאבא ואמא לא נתנו
(לא סוכריה ולא טלוויזיה)
ואבא אמר לסבא משה שהוא מקלקל אותי
וסבא משה ענה שהוא מלמד אותי 
לעמוד על שלי
וכנראה שסבא משה צדק הפעם
למרות שאבא צודק הרבה פעמים
כי בסוף יצאתי עקשנית ועומדת על שלי
ולא מקולקלת(, כנראה)

סבא משה היה
המנצח הגדול של חיים קשים
תוצר של בית קר שלא ידע אהבה
תוצר של מרד לפני- ואחרי- נעורים
תוצר של מלחמות רבות וצלקות, כאלה שניראות לעין וכאלה שבכלל לא
הוא היה דממה והוא היה איתן
עצב גדול וגם אושר
אהבה עצומה תוך מרחק בלתי ניתן להבנה

היום אני אוהבת שזיפים מיובשים
אבל לא חלה ספוגה בחלב והאמת שגם קפה לא
והיום אני מתגעגעת לסבא משה
לשקט שלו
להקשבה-לגוף שלו
לפשטות העמוקה שלו
למוטיבציה לעשות טוב עבורנו בגיל תשעים וארבע שנים:
להוציא את הזבל
לעבוד בתנובה במרכז העיר ליד השוק
לשחק איתנו
להצביע בבחירות
לעזור.
לאהוב בדרכו שלו, על אף כל הקור שגדל בתוכו.
להיות.
איתנו, ועם עצמו.

היום אני אוכלת שזיפים מיובשים וחושבת על סבא משה
מה היה אומר, אם היה אומר
מה היה חושב על הבחירות ועל חודש חמישי
אם היינו חולקים יחד צלחת של שזיפים מיובשים
תוך הרכבה של פאזל של אלפי חלקים
אם הייתי מעזה לשאול
אם הייתי חכמה מספיק לומר לו
כמה חלקים בתוך תאי הגוף שלי
הם בזכותו

  

יום שבת, 15 בדצמבר 2018

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי





דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי
מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ
בְּרַכּוּת,
דַּוְקָא עַכְשָׁו.

אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד
בָּרְחוֹב
אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו
הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית
נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן
אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ
וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה
וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת
נִבְהַלְתָּ מְעַט
אָהַבְתָּ יוֹתֵר
הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר
שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.

אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי
וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר
אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים
בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַיִּים הַגְּדוֹלִים
שֶׁל כָּל שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי חַיִּים שֶׁל אַחְרִים
שֶׁל כָּל שֶׁאֵינוֹ נוֹדָע מִלְּבַד לָאֱלֹהִים.


No automatic alt text available.

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

שיר פשוט

בלילה הדלקתם אורות בודדים וישבנו בחוץ
הצלילים שרקדו לי בראש לא הצליחו להפוך למילים
רק יצרו תחושות במרחב השקט בין הנשמה לרגש
הסתכלתי על הצלליות שלך
על איך שהאור המעומעם הזה האיר בך אותך
את מי שאתה באמת
את הרכות
שכל כך בקלות
מחליקה בין האצבעות שלנו בעולם הזה

שאלתי את עצמי בתחושות למה צריך חושך כדי להתחיל להאיר את האמת שלנו
כדי להעיר אותנו
למה אנחנו בוחרים בברים שבהם האור מסתיר והאלכוהול מטשטש ואז אפשר קצת להסתחרר ובכך להשתחרר
למה אי אפשר באור השמש
אלא רק באור הצל

זה היה יפה
לראות אותך מהצד קצת
לעצום עיניים ולהתמקד במוזיקה שאחרים ניגנו
להרגיש אותה נכנסת לתוך הורידים
לשיר, בשקט, מעט, לאט
זה היה ביטוי של כל היופי של הגוף שלנו
של הזכות שלנו לחיות את העולם שיצרנו
של הברכה של השקט והרעש והרווח שביניהם שמצליח להכיל הכל ביחד
זה היה רגע מהרגעים שנחרטים בזיכרון במודעות מבקשת
במודעות של הוקרת תודה על תודעה

זה היה רגע קטן של אהבה גדולה
No automatic alt text available.של ידיעה שמגרשת את כל הספקות לכל הרוחות
האם זוהי הדרך שבחרה בי,
האם אני בחרתי בה,
האם זה משנה בכלל.

זה לא.
העיקר שכך.

העיקר שאור כתום זעיר מזכיר לנו
מדי פעם להסתכל מהצדדים
להרגיש את מוזיקת החיים בוורידים

להתרכך
ולראות אחרים מתרככים

ולזכור שבסוף
כך האהבה מנצחת.
אם היא לא ניצחה -
או שלא נָתַנּוּ לה,
או שזהו אינו הסוף




מתערבבים

שלום, אני ירושלמית. כך אני בדרך כלל מציגה
כלומר, אני ירושלמית, גרה בירושלים של עברית ושל יהדות בקטנה,
בירושלים של מסורת ואנשים שצועקים בלהט,
בירושלים של המאבקים של הפנתרים השחורים,
ירושלים של נחלאות העתיקה עם האסליים
שיושבים בפרלמנטים מאחורי עזורה בימי שישי,
איפה שאני מנגבת חומוס עם חלה וצופה בכל הירושלמים ובכל התיירים שמשתכרים מהצבעים של מחניודה,
כלומר,
אני ירושלמית! ירושלמית גאה!
ירושלים שלי היא כזאת של תושבים ששונאים את הפקחים של הרכבת הקלה,
ירושלים שלי היא כזאת של מינהלים קהילתיים וחגיגות רחוב בתוך השכונה,
של מדרכות בנויות ושל זבל מפוזר ששוכחים לאסוף אותו איפה שיש שביתה כל תחילת שנה,
ירושלים של קבוצות בפייסבוק של זאביק אבינר,
ירושלים של מצעד הגאווה הכי חשוב בעולם,
ירושלים של כיכר ציון בלילות, ירושלים של החתולות, ירושלים של אבו יו יו-ים ומאתיים ושש-בש,
ירושלים שנלחמים עליה, עם כל הכוחות,
ירושלים של אקטיביסטים ששומרים עליה,
אני מיכל של ירושלים!
ובעצם,
אני מיכל של מערב ירושלים, ויש לי שכנה, שכנה מזרח ירושלמית, ופתאום אני שומעת שהיא מציגה את עצמה כך, היא אומרת,
מרחבא, אנא מקדסייה, אנא מן אל קדס. ואני חושבת, היא מזרח ירושלמית,
ואני תופסת את עצמי ואומרת - אולי היא חושבת שאני
מערב ירושלמית?
אבל אני ירושלמית!


לא מערב ולא מזרח, לא ירושלים של חרדים ולא של חילונים. ירושלים.
איך שהיא.
ירושלים של כל הגוונים.
ואת ירושלים שלי חטפו ממני כל המנהיגים, כל האנשים עם הפרסטיז' שאומרים לעולם כולו
שירושלים היא ירושלים של דת אחת, ירושלים של פוליטיקה ושל סיסמאות,
של קלישאות עתיקות ואמירות גבוהות כאלה שמרחפות מעל ראשינו והופכות אותנו לאויבים,
הופכות את הרחובות שלנו למדממים,
הופכות את הגשרים שלנו לקורסים,
הופכות את המשפטים שלנו למתנגשים.


אז… אולי נעלה על גשר חדש? אולי נבנה לנו אחד כזה שיהיה עשוי מילים ומעשים של אנשים שאוהבים את העיר שלנו,
של אנשים שסקרנים להכיר את השכנים.
בואו נעלה על גשר לשוני שיביא לנו מילים שנכדרר בין השיניים שיקפצו אל תוך האוויר
שיתגלגלו אל החצר של האחר
של אחת שאינה דוברת את שפתי
של אחת שאינה חווה את יום יומי
של אחת -
שכנה -
שאינה פוגשת אותי מבלי להתאמץ,
למצמץ,
לנשום עמוק פנימה, לשים עצמה בצד כדי לראות אותי
ואני אותה
ועוד יותר כדי לשמוע
ואפילו עוד יותר כדי להבין.
והמילים שלנו יהיו כמו פרפרים זהובים כמו שפעם היו בערוץ הילדים -
הנה, רפרנס שהיא אפילו לא תכיר -
יעופו קצת למעלה יסתקרנו מהסביבה יריחו את הפריחה השונה יפגשו מילים אחיות
ומילים יריבות
ומילים עם דעות אחרות,
וזה יהיה בעצם כל היופי:
אנא ואני יפגשו בחב שבאה מהמילה חיבה
ואנחנו נעמוד על שפת המדרכה, על רציף כמו רציף של תחנה,
ורק אם נצליח לגשר על הפערים האלה, לא, לא,
לחגוג אותם,
אז עיר ה-קדס תתמלא בנור, בד'הב כמו שהיא נועדה
כי אנחנו ננסה להבין אחת את השנייה
ונתחיל להקשיב לירושלים האמיתית,
לירושלים של האנשים שחיים בה,
במקום לירושלים של המסרים שמרחפים מעלינו.
אז בואו, בואו יחד, נתחיל לבנות אותה.
לשנה הבאה… איך אומרים?

בירושלים של עצמה.



יום שבת, 7 באפריל 2018

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום
והשמש שקעה מכבר
ונהיה חושך
ופתאום, צץ אור
קטן
כמו שבא לומר
ובעצם, להזכיר
שאין האור כובה בעולם
מלבד כאשר אנו נכנעים לו.

והיה אביב
והיתה יציאה מהחושך
והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם
ובחרנו
ובחרנו שוב
וביקשנו לשנות.
ואז האור הזכיר:
ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו.
ניתן.
אם נבקש.
אם נדע.

והיתה זו תחילתו של יום
והשמש החלה לצבוע שמיים
בצבעי הסגול האהובים עלינו
כמו מחייכת היתה השמש
כמו שאנחנו, כך היא היתה

ונפלה התובנה
והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל
והיא נפלה כמו מן השמיים
טפטוף קטן של אור כמו גשם
שהזכיר בלחש:
היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך.
אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד
מקום בלב שמאבד את צבעי החיים
וכל שעלינו לעשות
הוא לזכור
שאנחנו אור
ובאור, יש את כל הצבעים.

No automatic alt text available.

יום ראשון, 21 בינואר 2018

היא הייתה קצת שיכורה והפרופסור הושיט יד
ליטף לה את הלחי
ופתאום נזכרתי שהוא מפרסם שירי אהבה יפים עליה לפעמים
בקטנה
שמי שיראה יראה ומי שיבין יבין
ומי שלא לא
וזכיתי לראות רגע קטן אינטימי ואוהב ואמיתי
של שני אנשים שעד אותו רגע
היו אנשים עם מקצוע ועם שם ועם נוכחות
ופתאום הם הפכו
לשני אנשים. שגם אוהבים. זה היה אותנטי ואני
זכיתי לראות את הרגע הזה
וזכיתי בכלל בשיחה שהייתה לפני
וזכיתי על כל הרגעים האחרים שהובילו אותנו
לאותו ערב
לאותו רגע שבו הם אמרו לי מילים דרך זה
שהם ראו אותי עמוק עמוק בפנים
שהם ראו את הנשמה שלי ואולי גם את הדברים שאני לא רואה וגם קצת דברים שכן
ומי שיבין יבין ומי שיראה יראה ומי שלא לא
וזכיתי שהם ראו
וזכיתי שהם אמרו

No automatic alt text available.

יום שבת, 30 בספטמבר 2017

על תקווה, על אמונה ועל יום הכיפורים

הכביש שמתפתל לפניי חשוך. אין פנסי רחוב כמעט בכלל, והשמש עוד לא עלתה הבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת בכביש המנהרות. אני זוכרת פעם נוספת שנסעתי בו, באוטובוס, בדרך לחלקה של עלי בגוש עציון. אבל הפעם, מתוך נסיעה של שעה ורבע, כמעט שעה שלמה אני נוהגת דרומה בכביש הזה. כביש 60.
וחושך מצרים. ואני מסתכלת, מנסה לפענח, מנסה להבין מה אני רואה מסביבי ומה קורה איתי בפנים.

זה מזכיר לי שכשהייתי בצבא, היה לי חבר ערבי. פרמדיק מהצפון. החליט להתגייס. אז עוד לא כל כך הבנתי מה זה הסכסוך בכלל, וכמה הוא כנראה סיכן את חייו כדי להתגייס לצה"ל. דיברנו על זה פעם או פעמיים אבל לא הבנתי את עומק הדברים. יום אחד, כשהיה בחופשה או אולי אפילו אחרי שהשתחרר, הוא בא לבקר אותנו בבסיס. זה היה יום חמישי, הייתי אמורה לנסוע הביתה לסופשבוע, והוא הציע שניסע ביחד לבקר חבר נוסף ששירת בנח"ל החרדי איפשהו ליד חדרה. רק תוך כדי נסיעה התברר שאנחנו נוסעים לשטחים, חיילת באוטו של ערבי, ביחד, הרפתקה בשעות הלילה. אנחנו עוברים כמה מחסומים. באחד מהם, יש עצורים פלסטינים עומדים צמודים לקיר, הגב שלהם פונה אלינו. במחסום, החיילים נראים מבולבלים, חושדים. יוסף שולף את החוגר שלו וכולם נותנים לו לעבור כמעט בלי בעיות בכלל, למרות המראה המוזר שלנו יחד.  אנחנו עוברים דרך כבישים חצי-סלולים, בתים בצד הדרך נטושים, הפוכים, ואז יוסף אומר לי, "לוש", כך הוא היה קורא לי, "אנחנו בפלסטין".  ואז הוא נזכר-צוחק, "הייתי פה בפשיטה על בית". ואני חושבת, אמאל'ה, לאן שוב הכנסתי את עצמי בלי לדעת. הנסיעה הזאת הרגישה לי כמו נצח, אבל סמכתי על יוסף שלא ישאיר אותי לבד, אני על המדים שלי באמצע פלסטין.

אז ככה בבוקר ערב יום כיפור אני נוסעת שוב דרך כבישים מפותלים של מדינה שלא נראית כמו ישראל בכלל, למרות שחיים פה גם ישראליים. אני עוברת ליד שלטים של כל מיני התנחלויות שרק שמעתי עליהן בחדשות, ודרך כל מיני כפרים שלא שמעתי עליהם אף פעם. המילים של יוסף חוזרות אלי. אני נוסעת בפלסטין. יש כזאת מדינה, גם אם נרצה להכחיש אותה, והיא לא רק בשטחי A. היא לגמרי בשטחי B. כל כך ברור שהארץ הזאת אחרת משלי. כל כך ברור שהחיים כאן אחרים. וחושך, אני אפילו לא רואה הרבה. אבל זה כל כך ברור.

ופחדתי. למרות כל האידאולוגיה שלי, פחדתי. שעה שלמה בנסיעה, בין מחסום אחד למשנהו, פחדתי. כל הגוף שלי התכווץ. לילה, אני לא רואה כלום. אולי יזרקו עליי אבנים. הרי אני נראית יהודיה, האוטו שלי נראה יהודי. לפחות אני יודעת קצת ערבית אבל אולי בכלל לא נגיע לשלב הזה של שיחה כי פשוט יזרקו עלי אבנים. לא יודעים מי אני. לא יודעים שאיכפת לי. לא יודעים שאני רוצה שלום. וחשבתי, כמה זה עצוב שאנחנו שתי מדינות שכנות, ושאנחנו לא יכולות לנסוע זו דרך זו בשלום. בארצות הברית ובאירופה, אפשר פשוט לחצות ממדינה למדינה, בקלות, הכל בסדר. וכאן, אני מפחדת, כי הרי לא יודעים שאני בכלל נוסעת לצעדה של נשים עושות שלום כדי לזעוק לשמיים שצריך כבר, צריך כבר שיהיה לגיטימי לנסוע בכבישים אחד של השנייה בלי לפחד.

ולצד הפחד היתה גם התרגשות גדולה. יש משהו בלקום באמצע הלילה ולנסוע כל הדרך בחושך כדי להגיע עם השחר למקום שבו נשים נפגשות לקרוא יחד לשלום. יש משהו מאוד מעורר תקווה בכל זה.

גם חשבתי  שהיהודים שגרים כאן, אם הם ערים לסביבה שלהם, גרים בצורה יותר אוטנטית מאיתנו. כלומר, אולי חלקם משקרים לעצמם שהם גרים בישראל – זה לא כל כך אוטנטי – אבל הם גרים יותר קרוב לטבע. והם גרים במזרח התיכון, לא כמו שאנחנו מחשיבים את עצמנו באירופה. ובאותה הנשימה, יש פה משהו כל כך מוזר, שהם חיים פה. והלואי שזה לא היה מוזר, כמו בארצות הברית שאפשר לעבור מגורים בין מדינה אחת לאחותה, בלי להרגיש זרים לא מקובלים. הלוואי וכך היינו יכולים להיות גם כאן.

וכמה אנחנו כל כך קטנות ליד הטבע המדהים הזה. ההרים העצומים האלה, הכוח של אלוהים. כמה ההחלטות המטופשות שלנו והמלחמות הכואבות שלנו פשוט לא רלוונטיות וכמה ההרים האלה כבר ראו, וכמה הם יצטרכו לחכות עד שנחיה בשלום.


בחינוך המקצועי שלי, הדגש תמיד היה על תוצאות: לעשות כי יש לכך סיבה ממשית שאפשר לראות אחר כך את התוצאות של העשייה ולדעת שעשינו שינוי אמיתי. והחינוך הביתי, האישי שלי, הדגיש אינטואיציות. לעשות את מה שהקול הפנימי שלי אומר לעשות. בסוף אולי נבין ואולי לא נבין למה עשינו, אבל צריך לסמוך על עצמנו. זו הדרך לחיות.

ונשים עושות שלום לא עושות משהו תוצאתי במיוחד, כך יאמרו האנשים שפועלים מתוך תוצאותיות ומקום של שכל. הן לא מצליחות להביא הסכם שלום. היו להן כמה שנים שבו הן יכלו להוכיח אחרת, אבל הן לא הוכיחו. חבורה של נשים נאיביות שלא מצליחות להגיע לתוצאות, כך יגידו חלקנו.

אבל הן כן מצליחות לייצר תקווה. ותראו  כמה עצוב זה שהציניות החברתית שלנו גדלה והשתלטה כך על כולנו, שכל כך הרבה נשים צריכות להשקיע כל כך הרבה מאמצים וכספים כדי ליצור תקווה ואמונה אצל חלק מאיתנו, ששלום הוא אפשרי. כי רובנו כבר שכחנו. כי רובנו כבר התקשנו. כי רובנו חושבים על פתרונות שכליים ומעשיים במקום לשנות את הכוונות שלנו, במקום להאמין שמתוך כוונה גם יגיע פתרון. אם הכוונה שלנו היא רק "להסתדר", היא רק "יהיה בסדר", הפתרונות שנציע לא יבואו מהמקום הנכון, והם לא יהיו ברי-יישום. אבל אם הכוונה שלנו היא לחיות כאן יחד בשלום, שילדינו יפסיקו למות במלחמות, שחיי אדם יקרים יותר מגבול של מדינה – אז הפיתרון הישים יגיע. כי הוא יבוא ממקום של אמונה.

ותראו איך הן עושות את זה. איך הן לוקחות את כל האנרגיות של האמונה, של התקווה, של הכוונה לשלום אמיתי, מערבבות אותן יחד ויוצרות תנועה של כוונה. זה נכון, השלום עוד לא פרץ, והוא כנראה גם לא יפרוץ בגלל נשים עושות שלום. אבל האמונה והתקווה שנוצרות בתוך התנועה הזאת – הנאיביות, חלקיכם יגידו – אלו הן שיביאו את השלום. אלו הן שייצרו פיתרון הומאני לסכסוך שרובנו חושבים שכבר אבוד.

בבוקר ערב יום הכיפורים זכיתי ללכת בטבע, במדבר, לחצות בין ישראל לפלסטין, ולפגוש נשים מאמינות. הן היו בכל הצבעים, בכל הדעות, מכל המגזרים. והן איפשרו לי להיות עצמי. לדבר עם זרות, להסתכל להן בעיניים, להיות בתוך הרגע ולזכור שאני לא לבד. להתעטף בתנועה גדולה של אמונה.

וכמה שעות לאחר מכן, בערב יום הכיפורים, רבתי אמרה לקהילה, "יום הכיפורים שמח". ואני חשבתי, לא שמעתי זאת אף פעם. ואם יום הכיפורים הוא יום של סליחות, אז כן, כך צריך – שיהיה שמח. שנצליח לסלוח לעצמנו על זה שמסיכת הציניות עוטפת אותנו ומערפלת את ראייתנו יום יום, שעה שעה. שנסלח לעצמנו על המעשים שאנחנו עושות מתוך הציניות, שנסלח לסובבים אותנו על המעשים שהם עושים מתוך הציניות, ושנצליח בשנה הקרובה להוריד עוד קצת מסיכות, ולהשאיר מקום גדול לתקווה ולאמונה שלמה בחיים עצמם.

צאת יום הכיפורים שמח.