יום שבת, 29 באוגוסט 2009

Independence

         She exhales and her dirty cigarette smoke hovers over her face for a split second. She looks so mysterious with this gray smoke facade, so sexy, natural, not hiding under makeup, green eyes looking into a cold desert night, remembering old days in old countries, good memories in a distant life. Her smoke fades into the dark night, fades with the moon and the stars and the one tree in the lonely desert, the dogs inhale her exhale and their breath taints our sky. I often think about how we breathe each other in and out, how this clean air we need to fill our lungs is filled with each other's kisses and alcohol breath, smoke and the smell of deaths, the smell of births, the smell of North America and Antarctica, AIDS, weddings.

         She looks at me for a split second and then her eyelids flutter, butterfly wings with a mind of their own that reflects her exotic thoughts, and look past this fence, this cage, into the freedom that's so seemingly close, symbolized by the one tree in the vast, lonely desert.
         She coughs,


                 I am amazed,


                          I am amazed
                                    by her looks and her movements and every little thing she does. She speaks of adventures in the wild, wild west, rafting in the Colorado river with a ruggedly handsome boyfriend, moving into a man's house she barely knows the first time she kisses him, New York. Yoga in the city and the calling she's always felt for Nepal. And then she goes, she just hops on a plane with no belongings, because all of her belongings were burned down along with her apartment two months previous to the trip.
(She just hops on a plane to Nepal.)


         "It's so simple," she says, stealing this stealthy sort of look at me and facing our strong, solitary tree again. "I've always had this voice in my head, my aunt's voice, telling me that every woman has to really be acquainted with her independence by traveling to a foreign country where she doesn't speak the language, alone. To know her power, her strength."

         Because every woman is strong.

         It's amazing how people learn things in such tellingly different ways. How some people take away from hardships a "victim" mentality that never leaves them, like filthy cigarette smoke that sticks to a heavy smoker's clothes, and yet, how others take away the most positive things from the most difficult experiences. How she and I can intricately study our challenges and be thankful for the awful things we've gone through, more awful than most people our age have come across, and how others just hide themselves under this huge comforter of aching, of self-pity, of misery.

         She is the epitome of a strong woman who learns from mistakes and hardships and cherishes all these beautiful things that flourish from pain, like morning dew after a particularly cold night.

יום שישי, 28 באוגוסט 2009

desertwindscarrysand

How fitting that this wind greet me,
This sandy breeze control me,
Force my eyes to tear, then close,
I so slowly formulate my vagabond thoughts into coherent sentences,
It amazes me you’re still here to hear me.

Here, like nowhere else, one sees my growth,
My learning process,
Here, like nowhere else, you see my flaws,
My changing thoughts.

This wind has two facades:
Cool on a tired face and cooler with respect to the humidity-
And it still harshly takes lives,
Lies of its tame and nature and innocence,
Beware for dehydration creeps quickly with overconfidence in such winds.

It takes so much energy to keep these cataracted eyes open,
(this wind, this fatigue),
everyone flies but I stand still.
Still, you see?
I’m nowhere where neither you nor I thought I’d be,
But I can’t clearly see at any rate
So what of you am I expecting?

What a powerful wind!

What a might strong force…

I see nothing but particles of sand in the air, in the eyes.
The wind shrieks like bullets do,
Like mortar shells,
Yonder the sky sleeps,
Embraced in a wint’ry comforter of fog.

It must be sweating in such heat,
It must be shivering in such strong breeze,
It must be blind in the fatal accumulation of
Raw raindrops,
Cloud parts,
Sand,
Heavy sweeping wind.
At times I believe the sky is poorer than i.

Shivers up my spine, heavy breathing, I taste
The sweat in your salty sweet kisses, shriek
Like the wind when it hisses like bullets.
I don’t know the meaning of the temperature anymore,
Or the meaning of the incredible force of the wind.
All the air is dust,
Molecules of dirt that involuntarily hitchhiked
With a heavy-footed wind.
This would be the best time for a
Terrorist’s realization of a plan,
‘cause I don’t see a damned thing,
and anyway I’m busier with my thoughts and meaningless poetry
than with deciphering what stands behind this
thick layer of visible molecules
masquerading this eccentric horizon.

How this wind suits my energy!

There’s this look on your face when I tell you these thoughts…
This is the closest it gets to raining in summer.
Her embrace, I’ll never forget her embrace.
Or that look of yours,
Or that smell of the process of purity
That only occurs under the influence
Of these strong desert winds
Carrying sand.

נכדה גנראלית


כשאבא בוכה אין יותר מה להסתיר,
האמת ברורה לחלוטין ולליבי כבר נמאס מבתי חולים.

לפני הדמעה היחידה שכמעט ראיתי, אמרת,
"ליטפתי את ידו ומסרתי לו את אהבתי,
את הבנתי כי ברצונו ללכת,"
ורציתי לומר שידעתי כשראיתי את מבטך האמיתי,
כשראיתי את אופן אחיזתך בידו החלשה,
את הריכוז שעינייך הפגינו עם התעצמות המגע.

נראה לי שלו יש יותר כוח מלי,
רואים את רצונו ללכת.

לאחות הערביה שלוקחת פרטים אישיים יש עיניים יפות נורא,
גדולות ומאופרות באופן עדין,
מבינות ורגישות לכאב של אחרים.
אך היא רק את תפקידה מבצעת,
מחליפה מספר מילים בערבית עם אחיות אחרות במחלקה.

יש פה קולות נוראיים כמו הריח שלא עוזב אותי גם אחרי שהלכתי,
גם אחרי שהתקלחתי.
בלובי אוכל מטוגן מנסה להסוות את הריח הזה של תרופות,
החייאות,ואני מנסה להסוות את העייפות עם כוס קפה מס' שבעים ואחת
בשבעים ושתיים השעות האחרונות, החצי-רדומות.

“everything gets reduced to filling out a form”

ידי מלטפת יד זקנה, מקומטת ומעווטת בדרך יפה,
שחורה משנים של עבודה קשה תחת שמש חזקה.
ידי מזרימה אנרגיות של אור ואהבה,
מרגישה שקשה לו עם המסכה,
עם הגוף המכביד שאוחז בחיים בחוזקה מטורפת,
בחוזקה בלתי-רצויה.
ידו אוחזת עם יותר כוונה,
מרפה,
האוויר קריר
like death’s embraced it

***

צליל הרכבת בעת עצירתה
מחריד באזני,
נכנס אל תוך ראשי ומסרב לעזוב אותו בשקט.
עוצמת עיניים והלחץ בגוף גובר,
הלב אל כל הקפה הזה מתמסר,
הכל נהיה יותר אמיתי עם החולשה המתעצמת, עם הקושי לנשום.
פתאום,
אני מסננת אנשים,
אוספת את הכוחות החלשים שאני מסוגלת למצוא בעצמי,
אנרגיות מתפזרות, מתפרצות,
משתוללות בגופי,
הלב לא דופק בקצב שגרתי.
ידעתי שזה יקרה אבל לא באמת הייתי מוכנה.

הרכבת נעצרת,
באזני, הצליל כואב,
הגוף מתכווץ,
הריח לא מוכן לחלוף עם הרוח,
הריח המגעיל הזה של בתי חולים,
של החייאות ושל מוות ושל אנשים שמחכים,
על אף שעזבתי.
על אף שהתקלחתי.
הרכבת נעצרת ואני עוצמת עיניים כדי להרחיק את עצמי מהרעש המצמרר.
משהו בתוכי מחכה באי-נוחות
להשתחרר.

יום שבת, 15 באוגוסט 2009

picasso

it's your turn.
go.
"in muddy footprints i see faces
that Picasso would have drawn,
in dirty floors and
unwashed dishes lay the lies
and promises i told myself
in backwards orders,
with misplaced eyes,
glasses,
mouths.
and now, my turn's arrived,
and i've nothing to confess!
point taken.
i don't know what it is.
it's Picasso in my mind.
Van Gogh: self-portrait.
missing parts,
misplaced parts,
misinterpretation of an education
too-well carried out.
dirt piles up and i play,
a little girl amused,
like when i learned about
maps,
navigation,
topography in sandboxes.
i was so much older than a little girl and yet i still belong in sandboxes!
there i can pretend to be
Picasso,
there i can call this
'art.'
and i can't call it art anywhere else
because it's not,
it's not artistic in the real world,
and there,
there exists no ideal.
only confusion.
but of another sort-
not the kid described on these pages.
my pages.
my turn?
i've not much to say, not
that would mean anything to you, anyway.
in cloudy visions i see
smoke
that Picasso could have
breathed,
in,
out,
breath.
in,
out,
smoke.
his smoke must have been
so full of art!
oh!
what is art!"
you'd get along here, just fine,
you're friendly enough,
i can tell.
"so it's my turn?
i wouldn't get along
anywhere, no,
i wouldn't last a day
without him,
but that's a different life.
a life so far away,
built like castles in sandboxes
on playgrounds that wish they were
the beach,
wish to hear the ocean,
wish to feel the waves,
and. yet.
that is art,
is it not?
beauty in the wishes
of personified concepts.
the life that lives in
another time,
(where do i belong?) but
i don't remember and
i
am so tired
of 'i'!
oh. no.
in shattered windows i see
accidents,
injuries,
deaths.
but some of it is beautiful.
you must think i'm
sick,
sadistic,
too influenced by art.
i assure you i won't cut off my ear but it's
very possible i'll dream in
figures
misaligned.
missing eyebrows,
misplaced lashes.
bifocals keep me from speaking clearly,
fogged with every exhalation of
smoke:
1920's Hollywood actresses,
mascara too thick,
lipstick too red,
cancer sticks between slender fingers.
tap.
ashes fall.
in ashes on linoleum floors,
flourescent lighting,
i see-
never mind.
you'll think i'm more dangerously sadistic
than is safe,
at this point.
i don't see anything at all,
no linoleum, non flourescents
to reflect your muddy footprints,
no Picasso faces this time around.
in muddy footprints i see...
faces misaligned, i see...
wheels in overdrive.
and you say i'll get along there,
'just fine'!
go.
it's your turn.
i hope i haven't scared you away.
there's not much time
before another day."

יום שישי, 14 באוגוסט 2009

דשא

אני זוכרת כשהיינו קטנות
וישבנו בסוכה שקישטנו לבקשת אמא,
איך היינו מביטות דרך החורים בסכך
אל עננים שהפכו לכוכבים
בשמיים כל כך כהים,
כחולים,
כמעט שחורים,
והיית מראה לי את האיש שבירח,
כל לילה מחדש,
ואיך הוא מביט בנו בחזרה-
והיינו שרות:

i see the moon and
the moon sees me
so
we
see
אחד את השני



והיינו צוחקות
ומתגלגלות בדשא הירוק,
היפה,
המדגדג.

והיינו צוחקות


afterthoughts

before the sun rises your breath fogs
dewy windowpanes, sharply cold to the touch,
your fingers through the wool gloves,
ice on a windshield and cold air from this vent
until the car warms up,
until the engine heats itself.

in this awkward sunrise your breath's sound is a savior,
a rumor of some distant memory in another
times like these you make me wonder,
our eyes clash,
we ignore the obvious, we must
hide this awkward thought, this
is in such plain sight!

in the morning we go our separate ways,
when we wake we speak of mundane topics,
of things to hide our strange night.
maybe the next time you'll sit a little closer,
cough a little quieter,
smile a little softer.
maybe the next time your fog will chill me in another fashion,
maybe our eyes won't hide their curious glimpses.

catch me, if you can, it shouldn't be too hard when all of this is over.
your mystery!, in spite of the clarity, the reflection you are, this mystery!
the sun is rising, the heat in your car:
unnecessary-
like we are,
something ordinary.
simple.
calm.
like a storm at sea, inside of me.
"calm".


שומרת עלינו

i

קולות של שיחות חד-צדדיות בטלפון
מתערבבים עם מוזיקה כל כך רחוקה,
קולות צפים,
צצים,
מתחלשים ומתחזקים,
מתנדנדים,
כמעט כמו מה שדמיינתי שקורה בינינו.
אמצע הלילה ועוד לא הלכנו לישון מסיבות שונות.
עוד מעט.
אתה תראה. והקולות מתרוצצים ואני כבר לא מזהה מה בפנים

ומה מחוץ
לראש.
אתה תראה?
קולות מתלחשים, חיים, מתים,
וממך אני חשה זרמים של חולשה,
של אמת נחשפת בחוסר רצון מוחלט,
קולות מובילים אותי, (צאתי לשלום),
קולות מאירים בלילה לבן,
ישנם שמתפללים,
ישנם ששומעים רוחות נושבות,
ישנם שמאמינים. היית מאמין?

אני צוחקת, אין ספק שאני אמשיך, זה לא משנה מה יקרה, ככה אני ממשיכה,
וזו אמת!: אני רק צוחקת כשהגוף מרגיש,
כשהגוף מרשה,
והוא מרגיש המון.
קולות של מתעוררים, קולות זורחים
מעל ירח, כוכב, ענן, קולות זורחים
מעל ארמונים אגדתיים,
עיניים נפקחות,
נסיכים ונסיכות מתהפכים במיטות ריקות,
פרחים מתפתחים מול אור ששונה טיפה מהאור של אתמול,
קולות שוחים לחוף של חול מלוכלך,
קולות נשפכים לזרם, נסחפים בדרך,
נאספים כמו צדפים על ידי ילדים קטנים.

ישנם שנרדמו שנית, אבל אני את שלי פספסתי בפעם הראשונה.
ישנם ששומעים זמרי ציפורים ומתגעגעים,
ישנם שלא מבינים, לעולם לא יבינו,
יש גם שחושדים, פחות שחושבים.
אני חושבת.
הידעת?
לא מפסיקה,
זה לא יאומן,
חושבת וצוחקת כששאר העולם נרדם,
רטוב מבכי של הלילה לפני,
בבכי שקורה גם אחרי.


ישנם שבוכים וצורחים בשקט,
ישנם שבקול, אך אני את הזדמנותי
פספסתי.
קולות של בכי מחביאים בקלות,
זה רגיש, מותר,
אבל צחוק משפיל בחוזקתו,
מכביד בהשלכותיו,
מעיק,


כבד כמו פסנתר בשיר עצוב על הבוקר.
 

היית מאמין?
ועוד יש לי את האומץ לצחוק.
לפעמים אני לא מבינה מאיפה זה בא לי אבל מה לעשות,
זה באמת לא בשליטתי.

ii

מפחדת שיצוצו מפלצות
ממנהרות בשטח פתוח
ויקחו אותי מפה לשם,
רחוק,
ואז אני אאלץ להבין שגם הם
בני אדם.
זה בוגד מצדי?
ואני שומרת עליינו.
אתה מרגיש בטוח?
אוהבת לשמוע אותם מתפללים בעזה,
בלילות הספורים שהם לא לבנים
ואני באמת לבד בשמירה.
זה מחריד מצדי?
אני חושבת על מה הם חושבים,
לו הם היו גרים באזור ללא תפילות
בארבע לפנות בוקר,
אם השקט היה מפריע להם לישון,
אם זה כמו רגל שכורתים,
שמרגישים אותה והגוף
 

מתגעגע.

אתה מרגיש בטוח?
בטוח שלא בעצמך,
אם היית,
הסימנים היו נהפכים למשהו פחות סמלי,
למשהו יותר יציב,
משהו שעליו אפשר לבנות ארמון של אלף קומות
עם ההבטחה שלקרוס,
להתמוטט,
זה באמת בלתי אפשרי.
אבל הבטחות כאלה מזמן כבר הפסיקו להשפיע,
למרות שבי יש עדיין תקווה.
סיבכתי אותך?


ברוך הבא לחיי.
אבל אני לא מקטרת בכלל-
להיפך: אני אומרת תודה על כל שטות.
ואז אני עומדת ושומרת,
מדמיינת את האוייב המפחיד,
שומעת את ברכותיו,
את אחיו המתפללים בחוזקה,
עם אמונה שלי אין,
אין לי חוץ מכלפיי,
אמונה שגרעינה הוא סם
קבור עמוק בדם
או בראש
או באיזשהו מקום שאני בכלל לא מכירה,
מקום נועד לזה בדיוק:
מקום שמאפשר להתמכר
לדבר כזה,
לדבר אחר.


זה בוגד מצדי לחשוב שיותר טוב להתמכר לאלוהים בדרך של האיוב
מאשר להתמכר למוצרים שהורגים את עצמנו?
לא שאני חושבת כך,
אני סתם תוהה, מפנטזת, חולמת,
כי את זה אני מכירה הכי טוב,
מהמשקפת הכי קרובה.
זה גם סוג של התמכרות,
היית מאמין!
איזו אשלייה,
איך המילים מדברות בשביל עצמן.
ומה אני, אחרי כל זה, ומה אתה.
יושבת בשמירה ולא מבינה כלום חוץ מזה שבחיים


אני לא אבין כלום,
מה שבטוח בטוח,
אתה מבין?
אין מה לעשות, רוחות נושבות
ואיתן אני נסחפת
בקלות עדינה,
אין התנגדות למרות הכל,
למרות האישיות הבוטחת.
איבדתי אותך?
אין עוד מה לומר, בכל מקרה,
אני חצי הפוכה אחרי לילה לבן
והשירים שרצים לי בראש מתסכלים,
מסתבכים בין עצמם וממשיכים
את המרוץ ואני מרגישה חצי בחיים,
חצי בחלום, חצי קרובה למוות.
מי יודע?
אני בטוחה שאני לא, ורוב הסיכויים
שגם אתה


בטוח?
עלי אתה סומך לשמור?
לי יש בקושי דעה מגובשת,
אם תבוא המפלצת יתכן ואתן לה לקחת אותי,
טוב, נו,
צריך להפסיק לחשוב,
זה רק יוביל למקומות שדורשים
יותר מחשבה, ואחריי לילה כזה...אל תהיה כל כך בטוח

שזאת אני,
שמה שאני מציגה בפניך
זו אני. כי,
למען האמת,
אני גם לא יודעת.


לא נכון! זה לא נכון! 

אני כן יודעת!
לא משנה.
אולי יום אחד תבין.

 אולי יום אחד גם אני אבין.
בתקווה.
אבל תדע:
לי עוד יש אמונה.
ולך?
בי יש אמונה?
בעצמך?

rainrumor

the raindrops on my windshield look like shards
of broken glass, sharp to the touch when
reflected on by all the other blinding
headlights
hers was a black truck, wet in the rain, looking
rough and sexy in the sweaty love-
making sort of way
i thought about how she had written me that note,
a secret, and how she had torn it up and
then thrown it out after i read it. It was a
whisper, that secret was, a whisper of the
love and trust she still harbored for me.
maybe we won't fade away, but these are the reasons
i'll cry if we do.














יום ראשון, 2 באוגוסט 2009

משתעלת

בנשיפה שלך אני מריחה
סיגריות, בירה, סמים,
מוזיקה שזורמת בתוך הורידים.
ברחבה של העין השלישית בתחנה המרכזית
אני יושבת עם מצלמה ובוהה
בכל האנשים המוזרים שבטח חושבים את אותם הדברים
עלי.
אתה:

נושף, ואני:

משתעלת.
איך הגענו למצב כזה?
כואב לי הראש מרוב הסחרחורת
שאתה גורם,
קר לי כי אין לעירייה תקציב
לחמם
את התחנה המסריחה הזאת.
אבל המוזיקה בוריד שלך בטח מחממת,
ממכרת,
כמו השמש ששכחה לזרוח הבוקר,
כשאותה חיפשתי דרך השמשה האחורית
המלוכלכת באופן תמידי.
העדים שאנחנו מפעילים עולים ומסתבכים בריבים של עצמם
אך אצבעותי כבר קרות ממזמן
ואתה לא עוזר לי בכלל,
ואתה לא חושב שהשמיים יפים
כשהם כל כך כהים, כשרואים
שהעננים כבדים,
מלאים בטיפות גשם תמימות.
מדהים באמת רק חבל שאתה מפספס,
חבל שאתה שיכור מדי בשעות הבוקר,
בסופה הפרועה,
כדי לראות את ההבדל.
והמסורת ממשיכה:
אתה:

נושף, ואני:

משתעלת.
איך לכאן הגענו, אחרי כל מה שעברנו?
אני לא מבינה אותך, לעולם לא אבין,
לא מבינה איך אתה יכול לחכות 20 דקות
במיטה אחרי שהשעון מצלצל,
לא מבינה איך אתה לא מתנצל,
לא מבינה איך אתה בחיים לא בוכה.
אז מה יקרה,
עכשיו,
ביני לבינך?
איתי ואתך?
אני לא מבינה איך אתה לא מטפל בעצמך,
איך השקט לא חודר במוח,
איך גופך מתפקד ללא שינה.

אתה נושף. אני:

מריחה סיגריות,
סמים,
בירה מגעילה ומוזיקה כבדה
ששוחה בנחת בתוך הורידים.
הגיע הסוף, אין מה לעשות,
פשוט הגיע הסוף. אני...

משתעלת

your screaming cigarette smoke


your screaming cigarette smoke rises and i,
in anticipation,
know not
what
to make of you and your-
my!
my misinterpretations of you.



your exhale clouds my kingdom and i
am walking with intention,
trying
not
to mention
that my bloodstream is swimming with-
(drowning in)-
the friction
between us.

soft-spoken?
a shady spectacle,
that cigarette is,
exploited by your splendor…

bear with me! I’m
baring my soul, your
spirit-
[make me drunk on your truth!] i
know it-
(tho’ hidden by soft petals,
pollution—{your
body}) – exists, it
is brimming, is
dancing
at the edge of
your smoke, (your
exhale clouds) my
vision,

…, my apocalyptic intimacy:
pure, untainted thought
shared in mind- (no words required)-
a b s o l u t e l y g r o u n d e d !



your
inhale, (i
watch you dying!), you’re
still alive, my
(cough) inhale, I’m
dying!- you’re
watching and I’m
still alive,

on the brink of chaos, i
watch,
on the brink of perfection, i
write
you
with
fragility,
but speak
in harsh ironies- you
do affect me, i
regard(less of) your
opinions,
the ones clouded by the ocean
of your self-imposed
poison, (this
catastrophe of your
tidal tombstone).

condescending? i
told you, no, i- i
just speak in
mundane repetition
of scarlet lies,
mundane motifs
in this life.

It’s just that…
(no. never mind.)