דלג לתוכן הראשי

שומרת עלינו

i

קולות של שיחות חד-צדדיות בטלפון
מתערבבים עם מוזיקה כל כך רחוקה,
קולות צפים,
צצים,
מתחלשים ומתחזקים,
מתנדנדים,
כמעט כמו מה שדמיינתי שקורה בינינו.
אמצע הלילה ועוד לא הלכנו לישון מסיבות שונות.
עוד מעט.
אתה תראה. והקולות מתרוצצים ואני כבר לא מזהה מה בפנים

ומה מחוץ
לראש.
אתה תראה?
קולות מתלחשים, חיים, מתים,
וממך אני חשה זרמים של חולשה,
של אמת נחשפת בחוסר רצון מוחלט,
קולות מובילים אותי, (צאתי לשלום),
קולות מאירים בלילה לבן,
ישנם שמתפללים,
ישנם ששומעים רוחות נושבות,
ישנם שמאמינים. היית מאמין?

אני צוחקת, אין ספק שאני אמשיך, זה לא משנה מה יקרה, ככה אני ממשיכה,
וזו אמת!: אני רק צוחקת כשהגוף מרגיש,
כשהגוף מרשה,
והוא מרגיש המון.
קולות של מתעוררים, קולות זורחים
מעל ירח, כוכב, ענן, קולות זורחים
מעל ארמונים אגדתיים,
עיניים נפקחות,
נסיכים ונסיכות מתהפכים במיטות ריקות,
פרחים מתפתחים מול אור ששונה טיפה מהאור של אתמול,
קולות שוחים לחוף של חול מלוכלך,
קולות נשפכים לזרם, נסחפים בדרך,
נאספים כמו צדפים על ידי ילדים קטנים.

ישנם שנרדמו שנית, אבל אני את שלי פספסתי בפעם הראשונה.
ישנם ששומעים זמרי ציפורים ומתגעגעים,
ישנם שלא מבינים, לעולם לא יבינו,
יש גם שחושדים, פחות שחושבים.
אני חושבת.
הידעת?
לא מפסיקה,
זה לא יאומן,
חושבת וצוחקת כששאר העולם נרדם,
רטוב מבכי של הלילה לפני,
בבכי שקורה גם אחרי.


ישנם שבוכים וצורחים בשקט,
ישנם שבקול, אך אני את הזדמנותי
פספסתי.
קולות של בכי מחביאים בקלות,
זה רגיש, מותר,
אבל צחוק משפיל בחוזקתו,
מכביד בהשלכותיו,
מעיק,


כבד כמו פסנתר בשיר עצוב על הבוקר.
 

היית מאמין?
ועוד יש לי את האומץ לצחוק.
לפעמים אני לא מבינה מאיפה זה בא לי אבל מה לעשות,
זה באמת לא בשליטתי.

ii

מפחדת שיצוצו מפלצות
ממנהרות בשטח פתוח
ויקחו אותי מפה לשם,
רחוק,
ואז אני אאלץ להבין שגם הם
בני אדם.
זה בוגד מצדי?
ואני שומרת עליינו.
אתה מרגיש בטוח?
אוהבת לשמוע אותם מתפללים בעזה,
בלילות הספורים שהם לא לבנים
ואני באמת לבד בשמירה.
זה מחריד מצדי?
אני חושבת על מה הם חושבים,
לו הם היו גרים באזור ללא תפילות
בארבע לפנות בוקר,
אם השקט היה מפריע להם לישון,
אם זה כמו רגל שכורתים,
שמרגישים אותה והגוף
 

מתגעגע.

אתה מרגיש בטוח?
בטוח שלא בעצמך,
אם היית,
הסימנים היו נהפכים למשהו פחות סמלי,
למשהו יותר יציב,
משהו שעליו אפשר לבנות ארמון של אלף קומות
עם ההבטחה שלקרוס,
להתמוטט,
זה באמת בלתי אפשרי.
אבל הבטחות כאלה מזמן כבר הפסיקו להשפיע,
למרות שבי יש עדיין תקווה.
סיבכתי אותך?


ברוך הבא לחיי.
אבל אני לא מקטרת בכלל-
להיפך: אני אומרת תודה על כל שטות.
ואז אני עומדת ושומרת,
מדמיינת את האוייב המפחיד,
שומעת את ברכותיו,
את אחיו המתפללים בחוזקה,
עם אמונה שלי אין,
אין לי חוץ מכלפיי,
אמונה שגרעינה הוא סם
קבור עמוק בדם
או בראש
או באיזשהו מקום שאני בכלל לא מכירה,
מקום נועד לזה בדיוק:
מקום שמאפשר להתמכר
לדבר כזה,
לדבר אחר.


זה בוגד מצדי לחשוב שיותר טוב להתמכר לאלוהים בדרך של האיוב
מאשר להתמכר למוצרים שהורגים את עצמנו?
לא שאני חושבת כך,
אני סתם תוהה, מפנטזת, חולמת,
כי את זה אני מכירה הכי טוב,
מהמשקפת הכי קרובה.
זה גם סוג של התמכרות,
היית מאמין!
איזו אשלייה,
איך המילים מדברות בשביל עצמן.
ומה אני, אחרי כל זה, ומה אתה.
יושבת בשמירה ולא מבינה כלום חוץ מזה שבחיים


אני לא אבין כלום,
מה שבטוח בטוח,
אתה מבין?
אין מה לעשות, רוחות נושבות
ואיתן אני נסחפת
בקלות עדינה,
אין התנגדות למרות הכל,
למרות האישיות הבוטחת.
איבדתי אותך?
אין עוד מה לומר, בכל מקרה,
אני חצי הפוכה אחרי לילה לבן
והשירים שרצים לי בראש מתסכלים,
מסתבכים בין עצמם וממשיכים
את המרוץ ואני מרגישה חצי בחיים,
חצי בחלום, חצי קרובה למוות.
מי יודע?
אני בטוחה שאני לא, ורוב הסיכויים
שגם אתה


בטוח?
עלי אתה סומך לשמור?
לי יש בקושי דעה מגובשת,
אם תבוא המפלצת יתכן ואתן לה לקחת אותי,
טוב, נו,
צריך להפסיק לחשוב,
זה רק יוביל למקומות שדורשים
יותר מחשבה, ואחריי לילה כזה...אל תהיה כל כך בטוח

שזאת אני,
שמה שאני מציגה בפניך
זו אני. כי,
למען האמת,
אני גם לא יודעת.


לא נכון! זה לא נכון! 

אני כן יודעת!
לא משנה.
אולי יום אחד תבין.

 אולי יום אחד גם אני אבין.
בתקווה.
אבל תדע:
לי עוד יש אמונה.
ולך?
בי יש אמונה?
בעצמך?

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…