דלג לתוכן הראשי

נכדה גנראלית


כשאבא בוכה אין יותר מה להסתיר,
האמת ברורה לחלוטין ולליבי כבר נמאס מבתי חולים.

לפני הדמעה היחידה שכמעט ראיתי, אמרת,
"ליטפתי את ידו ומסרתי לו את אהבתי,
את הבנתי כי ברצונו ללכת,"
ורציתי לומר שידעתי כשראיתי את מבטך האמיתי,
כשראיתי את אופן אחיזתך בידו החלשה,
את הריכוז שעינייך הפגינו עם התעצמות המגע.

נראה לי שלו יש יותר כוח מלי,
רואים את רצונו ללכת.

לאחות הערביה שלוקחת פרטים אישיים יש עיניים יפות נורא,
גדולות ומאופרות באופן עדין,
מבינות ורגישות לכאב של אחרים.
אך היא רק את תפקידה מבצעת,
מחליפה מספר מילים בערבית עם אחיות אחרות במחלקה.

יש פה קולות נוראיים כמו הריח שלא עוזב אותי גם אחרי שהלכתי,
גם אחרי שהתקלחתי.
בלובי אוכל מטוגן מנסה להסוות את הריח הזה של תרופות,
החייאות,ואני מנסה להסוות את העייפות עם כוס קפה מס' שבעים ואחת
בשבעים ושתיים השעות האחרונות, החצי-רדומות.

“everything gets reduced to filling out a form”

ידי מלטפת יד זקנה, מקומטת ומעווטת בדרך יפה,
שחורה משנים של עבודה קשה תחת שמש חזקה.
ידי מזרימה אנרגיות של אור ואהבה,
מרגישה שקשה לו עם המסכה,
עם הגוף המכביד שאוחז בחיים בחוזקה מטורפת,
בחוזקה בלתי-רצויה.
ידו אוחזת עם יותר כוונה,
מרפה,
האוויר קריר
like death’s embraced it

***

צליל הרכבת בעת עצירתה
מחריד באזני,
נכנס אל תוך ראשי ומסרב לעזוב אותו בשקט.
עוצמת עיניים והלחץ בגוף גובר,
הלב אל כל הקפה הזה מתמסר,
הכל נהיה יותר אמיתי עם החולשה המתעצמת, עם הקושי לנשום.
פתאום,
אני מסננת אנשים,
אוספת את הכוחות החלשים שאני מסוגלת למצוא בעצמי,
אנרגיות מתפזרות, מתפרצות,
משתוללות בגופי,
הלב לא דופק בקצב שגרתי.
ידעתי שזה יקרה אבל לא באמת הייתי מוכנה.

הרכבת נעצרת,
באזני, הצליל כואב,
הגוף מתכווץ,
הריח לא מוכן לחלוף עם הרוח,
הריח המגעיל הזה של בתי חולים,
של החייאות ושל מוות ושל אנשים שמחכים,
על אף שעזבתי.
על אף שהתקלחתי.
הרכבת נעצרת ואני עוצמת עיניים כדי להרחיק את עצמי מהרעש המצמרר.
משהו בתוכי מחכה באי-נוחות
להשתחרר.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…