יום רביעי, 6 בינואר 2010

כשהחלון נטרק אני
שומעת פצמ"ר,

נזכרת בפעם שאחד נפל
מרחק מאה מטרים ממני.
שטח פתוח,
א.נ.א.נ.
ואז אתה בכעס בועט בדלת והרעש
מהדהד מהדהד מהדהד
in your head
הכל,
זה הכל בראש
זה מה שאני תמיד אומרת אז למה היום פחות מיישמת?
לא מאמינה,
לא קולטת,
כותבת את המציאות
עם רווחים ענקיים-
שתיים, שלוש מילים לשורה, בממוצע-
כדי לדעת שזו היא
אמת.

בחדשות הזכירו עוד נפילה.

בודקת את המיקום,
בודקת ש-
א.נ.א.נ.,
ומכבה את הרדיו השקט כדי לצלול אל תוך תהום מחשבותיי
הצר,
המר,
המתרגש והמגיב מהבטן
(היחיד שלו אני מאמינה בכל כוחי,
בעל כורחי).

אתה צריך לגור לבד, אתה יודע?
צריך לדעת מה זה שטף המילים בו אני שוחה-
בעצם, אני לא שחיינית משהו,
אני פשוט משתדלת לצוף.
אתה צריך לדעת לשחק עם מילים,
לבעוט בהן,
לחלק אותן לשתיים,
לשלוש,
לכדרר אותן בין שפתיך,
להרגיש את גלגולן על לשונך.
אתה צריך לא לישן עד שעות הצהריים,
לא להיות אחד מאלה שאני רואה,
כל יום,
בתדהמה,
שותה שוקו משקית ואוכל לחמנייה-
ב א ו ט ו ב ו ס.
אתה צריך להעריך מוזיקה ואת זה שאני אוהבת לשאול,
ממש לחפור,
לפתור בעיות טכניות וללמוד מהן להבא.
אתה חייב לאהוב את השיער המתולתל המשוגע שלי,
את החיוך התמידי, האמיתי שלי,
את הצחוק העולה ומתגלגל מתוך הנשמה שלי.
להיות עצמאי,
לדעת שאני צריכה את הספייס שלי.
לחשוב שאני יפה ולומר לי זאת מבלי שאשאל,
מכל הלב,
ללא סיבה.
להעריך את החברים שלי,
לרצות לפגוש אותם.
לזרום.
לרקוד!
איך שכחתי לרקוד!
אתה חייב לרקוד איתי ספונטני באמצע הרחוב
סתם כי בא לי,
אתה מבין?
אני בררנית,
בוחנת אותך כמו שאני בוחנת את השירה המסתכלת,
המתוסכלת
שלי,
מכל הזוויות ובכל הגוונים.

אולי בגלל זה אתחתן מבוגרת אבל לפחות אהיה
מ א ו ש ר ת
ולא אצטרך להתגרש,
או לחשוב על הילדים בשיקול הגירושין.

החלון נטרק בשנית.
הדלת ננעלת.
אני?
קופצת מתוך הרהור,
מתעוררת לעולם האמיתי
או השקרי,
זה כבר לא באמת משנה.
מחייכת.
זה לא פצמ"ר, אין צורך במרחב מוגן.
נשענת על משען,
מתהפכת- מזדקפת עם הגב
וצוחקת