דלג לתוכן הראשי
כשהחלון נטרק אני
שומעת פצמ"ר,

נזכרת בפעם שאחד נפל
מרחק מאה מטרים ממני.
שטח פתוח,
א.נ.א.נ.
ואז אתה בכעס בועט בדלת והרעש
מהדהד מהדהד מהדהד
in your head
הכל,
זה הכל בראש
זה מה שאני תמיד אומרת אז למה היום פחות מיישמת?
לא מאמינה,
לא קולטת,
כותבת את המציאות
עם רווחים ענקיים-
שתיים, שלוש מילים לשורה, בממוצע-
כדי לדעת שזו היא
אמת.

בחדשות הזכירו עוד נפילה.

בודקת את המיקום,
בודקת ש-
א.נ.א.נ.,
ומכבה את הרדיו השקט כדי לצלול אל תוך תהום מחשבותיי
הצר,
המר,
המתרגש והמגיב מהבטן
(היחיד שלו אני מאמינה בכל כוחי,
בעל כורחי).

אתה צריך לגור לבד, אתה יודע?
צריך לדעת מה זה שטף המילים בו אני שוחה-
בעצם, אני לא שחיינית משהו,
אני פשוט משתדלת לצוף.
אתה צריך לדעת לשחק עם מילים,
לבעוט בהן,
לחלק אותן לשתיים,
לשלוש,
לכדרר אותן בין שפתיך,
להרגיש את גלגולן על לשונך.
אתה צריך לא לישן עד שעות הצהריים,
לא להיות אחד מאלה שאני רואה,
כל יום,
בתדהמה,
שותה שוקו משקית ואוכל לחמנייה-
ב א ו ט ו ב ו ס.
אתה צריך להעריך מוזיקה ואת זה שאני אוהבת לשאול,
ממש לחפור,
לפתור בעיות טכניות וללמוד מהן להבא.
אתה חייב לאהוב את השיער המתולתל המשוגע שלי,
את החיוך התמידי, האמיתי שלי,
את הצחוק העולה ומתגלגל מתוך הנשמה שלי.
להיות עצמאי,
לדעת שאני צריכה את הספייס שלי.
לחשוב שאני יפה ולומר לי זאת מבלי שאשאל,
מכל הלב,
ללא סיבה.
להעריך את החברים שלי,
לרצות לפגוש אותם.
לזרום.
לרקוד!
איך שכחתי לרקוד!
אתה חייב לרקוד איתי ספונטני באמצע הרחוב
סתם כי בא לי,
אתה מבין?
אני בררנית,
בוחנת אותך כמו שאני בוחנת את השירה המסתכלת,
המתוסכלת
שלי,
מכל הזוויות ובכל הגוונים.

אולי בגלל זה אתחתן מבוגרת אבל לפחות אהיה
מ א ו ש ר ת
ולא אצטרך להתגרש,
או לחשוב על הילדים בשיקול הגירושין.

החלון נטרק בשנית.
הדלת ננעלת.
אני?
קופצת מתוך הרהור,
מתעוררת לעולם האמיתי
או השקרי,
זה כבר לא באמת משנה.
מחייכת.
זה לא פצמ"ר, אין צורך במרחב מוגן.
נשענת על משען,
מתהפכת- מזדקפת עם הגב
וצוחקת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…