יום רביעי, 19 במאי 2010

אחיזה (מילים)


המילים שעוד לא ראו אור מתעטפות
נתלות באוויר הקליל בינינו
מהססות ונודדות בין מחשבות כמו חרוזים
שבירים על
שרשרת עדינה
במבטינו יש כמעט-היסטוריה
כמעט-היה אך לא נברא
ואנחנו אבודים
כקסמן של המילים השותקות
הבולטות
הזועקות להקשבה
להיות מדוברות
להוות תחילתו של קשר
לפרוץ דלתות נעולות
מפתחות מפתחות

בגן המחשבות השותקות שלי
דמותך מהעבר
נוצצת,
לוחשת,
דומה.
במציאותינו,
אחד מן השניים מחליט לומר שלום
והשנייה מגיבה בהנהון כמעט בלתי נראה.
בראשה,
המילים זועקות
השקט מחריש
השנייה הזו ארוכה מדי! קצרה מדי! פשוטה מדי!
רגלי בועטת בזוגתה
ידי עוטפת את מרפקה
האש ביער המחשבות בוערת ומתפשטת
הרוח רועדת
אילו היינו, ולו היה...

אתה כבר מזמן נעלמת
מילותיי ואני בוהות ברחוב ריק אף כי סואן
בוהות בדמות מתקטנת ודוהה
ותוהות אך יודעות:
מוטב
כי לא היה

עדים



עומדים, עדים
ומעלינו, חדר מסתחרר.
פה היתה מסילת ברזל.
פה שיחקתי כדורגל.

אנא, בכוח!
זכרונות של לפני מונצחות כמתוקות
אלו של אחרי מוחתמות כנקודות שחורות על רקע שחור יותר,
רקע של עיורון ששואל שאלות עליהן אסור לענות:
איך מתארים את צבעם של המים?
תיאורים מגושמים, איך ומה היה
מתטשטשים בחיי היומיום, לא נקלטים
(איך מתארים קור מוות בקיץ?)

בין הלפני לאחרי אין דבר מלבד כתמים של הכחשות, הדחקות. משימות מתפתלות,
ריקנות
חיפושים ומאמצים להסתיר מדורות העתיד.
ב"תוך כדי" הזה, החלום שלנו היה קליפת תפוח אדמה.
שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה לא היתה אפילו פעם ראשונה...

"כה תברכו בעמידה בנשיאת כפיים,
כה תברכו בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם"

וכעת נפשותיינו בוערות במיטות מלוכלכות
בין עצים של יערות תקותנו
מתהפכים בלילות
שוכחים שיש מצב כזה שקוראים לו: שפיות

אז מדליקים נרות ומתפללים תפילות:
מדקלמים יזכור
דומעים קדיש
בבכי שרים בבקשה לרחמים.
בחיצוניות אחידה אנו נשבעים את אותה השבועה:
"מצדה לעולם לא תיפול שנית"
(אם אשכחך,
תשכח ימיני)

השורשים מתפתלים לאורך כל עולמנו,
תולים תקוות במילים של ניצולים,
מטפסים, נצמדים לקיר,
נחרטים בזכרוננו,
מטיילים עד שמגיעים אל העבר, אל
ההווה,
אל
עצמותינו השבורות ואבותינו האבודים.
משתרשים כלפי מעלה עם כניסתנו לבית הכנסת
צלילים מהדהדים בחלל, "במעלות
קדושים וטהורים כזוהר הרקיע
מזהירים את כל הנשמות של ששת מיליוני היהודים...
שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו, ושנספו...
ויצרור בצרור החיים את נשמותיהם"
סיפורים של ניצולים על רקע ספרי תורה
ברכת הכהנים במקום שטרם שמע
משפצים את הבנתנו של העבר, למען עתיד ילדינו

עדים מתעדים במצב השברירי שבין שמים לעפר,
בין עננים להשתרשות באדמה הזאת, בהשתרשות לשורשים
לגאווה
לשליחות עם עוצמה שולטת.
באדמה הזו בוקעת היסטוריה קשה לעיכול
יש פה טעימה מן העבר, ובעברית שבורה אנחנו מוכרחים
לחתוך חתיכות קטנות של המציאות
לעכל, שהעובדות יתאחדו עם גופנו
בקירות האלו יש כתמים של הדים של העבר המוסתר
יש פחדים שלא נותנים לנו לנשום, לא נותנים לחלום, לא נותנים לישון
מתוך סדקי האדמה בוערת אש
פורחים פרחים שמוצצים דם ועור שנשרף,
אור שנשכח, שדהה, שמסייע להדחקה הפנימית

אבל אנחנו לא דתיים, אבל זה חודר:
העלייה לתורה.
אז עמוק בפנים אנחנו מבטיחים
כאשר עומדים בין אנדרטאות
בין אבנים שבורות:
"המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה"
עוד פעם, זה לא יקרה. עוד פעם, זה לא יקרה. ע ו ד פ ע ם ז ה ל א י ק ר ה

הרגעים של השקט (השלוש, ארבע מדרגות בעלייה לאוטובוס,
לפני שהמנוע מתחיל, או
המדרגות למטה, עד כניסתנו לאתר ההנצחה), מעלים תחושות מעורבות,
מובילים בשבילים מצמררים אל פינות הזדהות אישיות, אל שורשים אחרים.
שותפינו לחדר מתפרקים, שנתינו נודדת.
השיח הזה מדכא תחושתינו, מעצים את חוסר מילותינו
המומים עומדים, והחדר מרקד את ערימת הנעליים

עוצמת הרכות של הביחד (ידיים
מחזקות, אצבעות
מחבקות)-
של אחידות במדים
עוצמה של אחים והיום, עוברים חוויה בלתי הפיכה
מסע מתניע תהליך אישי, ממשי ועוטף באוויר מקפיא למוות של חוץ לארץ
סערה, סופה של רגשות מתפרצת, מתעקשת לחוות
נושמים את עברנו המשותף, הבלתי נתפס
נושמים את השואה
את דודנו וסבנו שקדמו לנו
עם אחד, יחדיו נושמים אל ראיותינו עקיצות של שמש, נביחות ירח

הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוכה השמש ברוכה השמש ברוכה השבה
מתוך קבורתנו בעפר במקום שבין האפר לאדמה
במקום שחי מתוך הדממה, הדם של אמהותינו, הדם
של ילדיינו, הדם
של
עצמנו
דועך.
הבדלה:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

אנא, בכוח: שפתיינו לוחשות, ממלמלות, רועדות
עינינו נעצמות
לשונות מגלגלות, שיניים לועסות תפילות ששכנו מילדותינו
יש עוצמה במילותינו
חוזקה באדמתנו
אמונה במדינתנו, דתנו, רגשותינו.
עוברת צמרמורת כרוח נושבת:
("יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו",
"יתגדל יתקדש יתברך יתרומם שמך מלכנו",
"ותנחילנו זמני ששון")
לא יכול לקרות.
ונאמר:
אמן