יום שישי, 4 ביוני 2010

paused existence


i came to write after this white night,
your music guides me on my habitual path
Friday, 6 AM:
I haven't woken up again since
Thursday, 7 Early Rise:
dawn and musical eyes.
I came to write and now I
back away, my
eyes betray
me, i
fall
asleep while awake,
fall
to the ground and shake,
fall
so you'll relate.

when i stop walking my muses fail me,
who knew so many of us are wide awake and walking the streets at this ungodly hour on this awkward Friday morning!
The sounds of garbage trucks interfere with my music
the smells interfere with my breath
i p a u s e my inhale

another unrested soul walks by, coughs
i'm bare like i thought these streets were
empty like these taxis, searching for
customers to please
drivers searching for ears to listen
for heads to nod
i
search for reason in my logic, search
for knowledge in my deepest fears, for
answers in the words i clumsily exhale through this ink
at the most inconvenient of times.

it's a curse!, this gift!, it's unbearably beautiful!, it's
a pleasant curse,
cures on account of sleep and causes deprivation
malnutrition
s k i p p i n g h e a r t b e a t s
the planes above fly their dizzy dance, exist in a foreign plane,
exist in a space with no time, a place like an airport
which knows to p a u s e lives, to
be a crossway between the old and
the new, the simple
past, the present
progressive, the conditional
future.
you must be way high up there, in one of them
peering through as part of one of these cumulus clouds
i wave like your tradition, honor your
transition, your
p a u s e d existence

i used to love airports
used to thrive on seeing humanity revealed raw:
people exposing their loves, their
fears, their
searching motives.
now all i keep thinking of is:
p a u s e.
life.start.life#2.pause.repeat.
i hold my breath, this
smell is contagious, is
dangerous like time's existence, cancerous
like the ocean's depths.
and if we meet again:
will you hear my music, will you
lead me with yours?
you bow and arrow beautiful words my way
(fantastic fantasies' building blocks)
and let them rumble
crumble in an earthquake
of my wanderings and doubtful muses

השדרה

בשדרה היא יושבת וצצים זכרונות, מהומות, סחרחורות, אצבעותיה צובעות,
נצבעות, צובטות, נשבעות, נשברות מבפנים,
כלפי חוץ, כלפי עטים שנשפכים
ששופכים את דמה, את דממתה, את רגשותיה.
עטים שבועטים במילותייה, בפסיעותייה, ב
פציעותייה
ה פ ס ק ת ז מ ן . ל ע צ ו ר
את המחשבות, להתבוננן בלי לתהות, לדעת, לראות

בשדרה יש קסם שמהסס להזדהות,, להזדכות, להזדף ולהשוות
בינו לבין עצמו, בינו לבין בני מינו

האוויר לך, האוויר צך ומזוכך, מזכיר את עינייה של האיר הפסיכופטית, הסכיצופרנית, המופרעת מעבר לגבולות הים
הירח
הכוכבים
הרוח
נושבת, עלים נידפים, עלים
שבירים
מתים
נופלים
עינייה של העיר משנות צבעים, והדיו מדממם
עומד דום, מדמיין, מהנהן, מאשר, מספר, נותן הזדמנות להבין, להבחין, לאשר, להעשיר, להעביר, מסרים, להסכים (,), לריב על שטויות שוליות, להפחיד, לאמן, לאלמן ולייתם, להפוך לשכול, לאבל
לשמחת חיים.

בשדרה זכרונות עולים מטביעים, ים של מטבעות ישנים מתקלפים, מעשירים ידע ולא חשבונות: - ל א ד ו פ ק י ם ח ש ב ו נ ו ת ! - לא מהווים רוגע, לא מזרימים שלווה, לא מזמרים בדרך מכוונת.
הניקוד - הזה - נמאס - עליה - אבל - הדקדוק - הזה - עושה - לה - את - זה
מעלה חיוך, מעלה כאב, שחור, כחול, סימנים של אהבה, של
חולשה, של רגשות באור הירח, באמצעהשדרההזאת, ש-
בזכותה/או למענה/או בגללה
השמים מסתחררים מעליה!

השדרה הזאת
משאירהאותהערה
משאירהאותהכותבת על עולמה
משאירהאותהכואבת עם ידיעה
רוכבת על חלומותייה
משאירהאותה:רועדת-את-שירה