יום שני, 23 באוגוסט 2010

בטח מעניין כאן

בטח מעניין כאן, השיכורים באים בלילה
ומתוקף תפקידך אתה מוכרח להיות נחמד, לשמוע את סיפוריהם בארבע לפנות בוקר במקום לפנטז על חברה שלך והמיטה הרכה שמחכה לך
אבל בטח מעניין כאן, השיכורים לא מפסיקים לדבר, לצחוק, להשתולל ולצעוק
ואני חושבת לעצמי,
אני צריכה להיות יותר יצירתית במה שאני כותבת
בטח נמאס לך לשמוע את מחשבות כל מי שסובב אותך
אנחנו הרי מסתובבים מסתובבים מסתחררים, בקצב איטי מתעדים עם הריחות של השתן של השיכורים
מסתבכים בגלים של המוזיקה מההופעה הצמודה, הרעש הזה שמישהו שילם עבור להיות בקרבתו
ולא בקרבתנו

את טוענת שלמדת דקדוק אז את יודעת שפה זה מ"ם עם נקודה בפנים ושם מותר להוסיף מכף
אבל אצלי על הדף המכף הזה מכוער, אני אוהבת פסיקים בלבד, אפילו נקודות לא מקשטות את מילותיי
ואת תוקעת לי מבט של

אבלאתטוענתשאתרוצהללמודדקדוקאזצאיולמדי

ואם זו היתה שיחה טלפונית הייתי כבר מזמן מנתקת בלי לומר שלום אבל את עומדת כאן מולי והראש קצת מסתובב כי המוזיקה
חודרת אל תוך העצם ובעצם,
לאאיכפתלי מה אמרת על דקדוק, איתי הפסיקים מדברים ולכן אין טעם לריבים האלה, הרי
כולנו פה מחכים למשהו גדול יותר לקרות אז מה זה משנה אם תוסיפי מכף או נקודה
במילא אף אחד מלבדנו לא יקרא
את השטויות הללו

כשהאוטובוס פונה לרחוב שיכול להיות מוגדר כגבול שכונתי, אני
מחייכת מתוסבכת מנסה להיזכר ביצירתיות, מנסה בכוח שתבקע ממני,
שתבכה אתה ממני, ממעשיי האליטיסטים, אני נזכרת שמחכה לי דירה חמה בלי מאוורר או מזגן והקיץ הזה מתיש אותי, ממית אותי, ממיס אותי לאט לאט לאט לאט לאט אני עוצמת עיניים ועם כל פנייה חדה מתארת אם עכשיו לילה אז יום ואם יום אז לילה, המסלול המוכר גורם לחיוך בתוך התסבוכות שלי, אני
מדמיינת אנשים שמוכרים סתם מההסתובבויות שלי
וקוראת לשכונה הזאת באמצע תל אביב
בית
עם מכף לפני ואחרי המילה המוזרה הזאת, או עם פסיק אחרי, זה לא כזה מפריע לי
למרות שתמיד אדע שהמכף הזה מכוער מדי בכדי להישאר בתוך שיריי אלא אם אני רוצה להראות שמישהו קוט- אבל בזמן האחרון אין אדם מספיק קרוב, מספיק מקשיב כדי לקטוע
גם לא כדי להבין
אז אשב לי פה לבד בלי מכפים, אוסיף כמה שפחות
פנקטשואיישן
וגם זה לא יהיה כל כך משנה, זה שעברתתי עוד מילה בלועזית
אחרי הכל עליתי ארצה רק לפני מספר שנים, וגם אם המספר הזה הוא רוב חיי זה יישאר תירוץ לעד

אבל עדיין, תנו לי דקדוק! תנו לי את החופש להרוס שפות רק מפני שאני מכירה אותן מבפנים!

תנו לי את החופש להמציא חוקים להמציא סיפורים להמציא סיבות חדשות לכתוב נושאים חדשים, תנו לי את החופש לזלזל בשיכורים ולשקוע במקומות מעניינים
אבל אין כאן, בעצם, מקומות כאלה מעניינים
זה רק האנשים שגורמים לעינויים האלה, רק השיכורים בשעות הלילה הקטנות שגורמים לי לחשוב שאולי יש לי פה נושא חדש
אך מהר מאוד הטעות מתגלה ואני, רוצה להיות חדשה אבל לא מסוגלת
ממשיכה לכתוב במחברת הקטנה שלי
ממשיכה לחשוב שאמא בטח חושבת שאני קצת יותר משוגעת ממה שהיא התכוונה להוציא ממנה

קצת יותר מעופפת ממה שהיא בימים הטובים והיפים, היתה

אבל קצת יותר מדי דברם כאלה, אני רק לפעמים:
רק כזאת כשמדובר ברגשות בתחושות במגע וכתיבה
מכף/פסיק
נקודה.

יום שישי, 6 באוגוסט 2010

לפני מותו

אני האדמה ומזדהה עד כדי כך שאני לא יכולה לדבר
פשוט, המילים רצות להן, רצות רצות במעגלים
ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להוציא אותן מבפנים

אחרי שנים של תרגול של להגות ולצעוק וללחוש ולחוש,
כשכול מה שאני יודעת, כשהדבר היחיד שאני מכירה מגיל צעיר הוא:
המילה,
פתאום היא נתקעת קצת מעל הלב
ויש המון מה להוציא, והכול כואב
המילים נחנקות, שוחות למעלה, מעייפות ולא מסוגלות להמשיך
אז טובעות חזרה אל תוך הבטן ובמקומן עולה דמעה מלוחה-מתוקה-מרה
ופתאום
אין לי אף אחד
כי כול עוד הכול טובע, אין שום דרך להסביר
ואני בערוץ שלא משדר, תדר של עולם אחר
אפילו בעיניים רואים שהם מנסים אך לא מצליחים
ואני, באי הזה שלי, ואני
המחשבות שלי לא יודעות להתבטא
אני חושבת המון פשוט לא מסוגלת להגות את המילים
אני מצטערת אף פעם לא הרגשתי כך ואני מצטערת אבל
אני מתפלאת ממה שאת אומרת כי זה לא מה שאני צריכה לשמוע
ואני אפילו לא מסוגלת להגיב, אני,
עזבי, אני
מתפתלת בתוך עצמי, מחפשת ידיעתי, אני
האדמה שנאנחת בעייפות, שוקעת תחת הכבישים והמדרכות
והיא חושבת שהיא אומרת בקול רם

"הלוואי והייתי חלק מן הארץ"

(זה מיותר, כל העניין המפוסטר הזה,
הלוואי:
להפוך נעדרת -
שתבוא לכאן אחרת)
הלוואי שיביאו לפה מילה אחת נבחרת,
דרך אחת נהדרת, מעוטרת במשפטים יפים ומחשבות עם ריח נעים כזה,
ריח של סבון של פעם או ללין,
חלום אחד שנרקם פשוט כמו ספר, כמו שירה
הלוואי והייתי מסוגלת לעשות משהו עם המשפטים האלה שרצים רצים מסתובבים
מתחת לפני השטח, מתחת להשתקפות של הירח
באדמה

פשוט, עד שכבר התקשרת, ואז לא היה לי כוח
ואז הכרחתי את עצמי להתעורר
כי עדיף לא ללכת לישון עם כאב לב טרי כזה, כי הוא כואב נורא,
ויותר אחרי לילה של איפוק, כי
התעוררתי בכיווץ מוחלט ואז כבר התרגלתי למחשבה שאני כן אשחרר אותו
ועכשיו אני כבר לא יודעת אם עדיף להתעורר שוב באמצע או פשוט לישון עד הבוקר
כי בכל מקרה המחשבות האלה הסתגרו להן עמוק בתוך עצמי
ואת אפילו לא אמרת להתראות
ושאת אוהבת

אז, למרות המילים הדחוסות האלה,
אני אוהבת

אבל את מפספסת את התמונה הגדולה!
המשפטים מדקלמים עצמם בראש ושום דבר לא יוצא מהפה:
(העניין הוא, שהוא בא להיפרד. שהוא רוצה להגיד שזו הפעם האחרונה. העניין הוא, שהוא בא להיפרד.)
אז מה התמונה הגדולה, את שואלת,
ואני משתתקת על אף המערבולת, הסחרחורת, הסערה,
שקט שקט (הוא בא לפה להיפרד) שקט שקט.
את אומרת, אני איתך, גם אם את לא אומרת.
אבל אני כבר בקושי שומעת גם, ותוך כדי שאת מדברת, אני כותבת, כי זאת האפשרות האחרונה לנסות לא להשתגע.