דלג לתוכן הראשי

לפני מותו

אני האדמה ומזדהה עד כדי כך שאני לא יכולה לדבר
פשוט, המילים רצות להן, רצות רצות במעגלים
ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להוציא אותן מבפנים

אחרי שנים של תרגול של להגות ולצעוק וללחוש ולחוש,
כשכול מה שאני יודעת, כשהדבר היחיד שאני מכירה מגיל צעיר הוא:
המילה,
פתאום היא נתקעת קצת מעל הלב
ויש המון מה להוציא, והכול כואב
המילים נחנקות, שוחות למעלה, מעייפות ולא מסוגלות להמשיך
אז טובעות חזרה אל תוך הבטן ובמקומן עולה דמעה מלוחה-מתוקה-מרה
ופתאום
אין לי אף אחד
כי כול עוד הכול טובע, אין שום דרך להסביר
ואני בערוץ שלא משדר, תדר של עולם אחר
אפילו בעיניים רואים שהם מנסים אך לא מצליחים
ואני, באי הזה שלי, ואני
המחשבות שלי לא יודעות להתבטא
אני חושבת המון פשוט לא מסוגלת להגות את המילים
אני מצטערת אף פעם לא הרגשתי כך ואני מצטערת אבל
אני מתפלאת ממה שאת אומרת כי זה לא מה שאני צריכה לשמוע
ואני אפילו לא מסוגלת להגיב, אני,
עזבי, אני
מתפתלת בתוך עצמי, מחפשת ידיעתי, אני
האדמה שנאנחת בעייפות, שוקעת תחת הכבישים והמדרכות
והיא חושבת שהיא אומרת בקול רם

"הלוואי והייתי חלק מן הארץ"

(זה מיותר, כל העניין המפוסטר הזה,
הלוואי:
להפוך נעדרת -
שתבוא לכאן אחרת)
הלוואי שיביאו לפה מילה אחת נבחרת,
דרך אחת נהדרת, מעוטרת במשפטים יפים ומחשבות עם ריח נעים כזה,
ריח של סבון של פעם או ללין,
חלום אחד שנרקם פשוט כמו ספר, כמו שירה
הלוואי והייתי מסוגלת לעשות משהו עם המשפטים האלה שרצים רצים מסתובבים
מתחת לפני השטח, מתחת להשתקפות של הירח
באדמה

פשוט, עד שכבר התקשרת, ואז לא היה לי כוח
ואז הכרחתי את עצמי להתעורר
כי עדיף לא ללכת לישון עם כאב לב טרי כזה, כי הוא כואב נורא,
ויותר אחרי לילה של איפוק, כי
התעוררתי בכיווץ מוחלט ואז כבר התרגלתי למחשבה שאני כן אשחרר אותו
ועכשיו אני כבר לא יודעת אם עדיף להתעורר שוב באמצע או פשוט לישון עד הבוקר
כי בכל מקרה המחשבות האלה הסתגרו להן עמוק בתוך עצמי
ואת אפילו לא אמרת להתראות
ושאת אוהבת

אז, למרות המילים הדחוסות האלה,
אני אוהבת

אבל את מפספסת את התמונה הגדולה!
המשפטים מדקלמים עצמם בראש ושום דבר לא יוצא מהפה:
(העניין הוא, שהוא בא להיפרד. שהוא רוצה להגיד שזו הפעם האחרונה. העניין הוא, שהוא בא להיפרד.)
אז מה התמונה הגדולה, את שואלת,
ואני משתתקת על אף המערבולת, הסחרחורת, הסערה,
שקט שקט (הוא בא לפה להיפרד) שקט שקט.
את אומרת, אני איתך, גם אם את לא אומרת.
אבל אני כבר בקושי שומעת גם, ותוך כדי שאת מדברת, אני כותבת, כי זאת האפשרות האחרונה לנסות לא להשתגע.

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…