יום שבת, 26 במאי 2012

bird



i must admit i've missed the touch of pen
against recycled paper, recycling thoughts
and sensing coarse unity against
the edge
of my right-most finger and its adjacent palm-side.

it is with somber truth from which I can not hide that I
shout
for you to r e a d my w o r d s;
i know not why,
but these are my offerings in such a life;:
all i can honor for a god or a friendship or the strangeness of sequences,
all i can serve as a side to my heart.

at times
i wish
i were more
blunt,

and at times
you throw a glance
which shuns my person
into shyness,

these s e a r c h i n g e y e s run-a-marathon
while you look away,
seeking a face of interest. it is
silly, on my mind's part,
for even if we find a point of interest, it will
remain visual;
these teeth, this tongue-
we forget our purpose when it is most desired.

as it stands, i am a bird alone.
no, i try but remember not the last time i took off with another:
i am single, i am solitary, i am contradictory conflicts
.

through contradictions words stand strong and i will always have you,
even in death I will write you,
even in life at its fullest,

apologies fly like fireworks;
my obsession with my premature death is leaking onto pure word-pages and suddenly the sanctity of poetry is
tainted

but it is looming here,
in this atmosphere,
this knowledge of the end of life before it's started;
and that is why danger is seductive
and adventures are a weakness,
and that is why:
I love with all my soul.


יום שישי, 25 במאי 2012

סיפור קצר על תחרות צילום, ולהקדים בזמנים

אני תמיד, תמיד מקדימה.
גם כשאני מתכננת מתי להיות במקום מסויים, עם מרווח זמן לטעויות וברבורים למיניהם, אני תמיד יוצאת לפני הזמן.
כך יוצא, שאני יוצאת לפני הזמן המתוכנן שהוא ממילא מוקדם מדי, ואז תמיד, ללא פעם אחת יוצאת מן הכלל, אני מקדימה.

היום כרגיל יצאתי מוקדם יותר מהשעה המוקדמת כדי להספיק לפגוש את אחותי לארוחת צהריים, לעבור בתחנה המרכזית כדי לחדש את כרטיס ה"רב קו" שלי, ולעלות על מטוס לאנגליה.

היום גם במקרה אני עושה משהו לא שגרתי עבורי, שזה לטוס לארבעה ימים לעיר, אמנם לבד אך לפגוש משפחה וחברים, כך שהכל קל, ללא דאגות. אני במקרה גם טסה להיות נוכחת בטקס של אמני התערוכה אליה התקבלה תמונה שצולמה על ידי, ולכן לובשת את כובע הצלמת-אומנות שאתם לא רואים עלי ביומיום, כנראה.

לפעמים יש לי רגעי טמטום כאלה, שלא ברור מאיפה הם באים, אבל בדרך כלל מתבררת סיבתם בדיעבד. היום היה לי רגע כזה.

מיקום: תל אביב, מסעדת "אבא גיל", רח' יהודה הלוי פינת יבנה.
נוכחים: אנוכי, ואחותה.
שעה: 1600.
בשעה 1630 אני רוצה להיות בתחנה המרכזית, כדי לצאת משם בשעה 1700 לאחר סידור ה"רב-קו" (לכו תדעו כמה זמן זה ייקח..), כדי לתפוס רכבת מתחנת "ההגנה" בשעה 1730 שאותה ניתן לפספס ולתפוס את זו שאחריה, בשעה 1800,על מנת להגיע לשדה התעופה עד השעה 1830, ולעלות על טיסה שממריאה בשעה 2020.
לכל צעד נתתי לפחות 20 דקות יותר מן הנדרש, ועל כן, כהרגלי, מגיעה לנתב"ג בשעה 1745. ומחכה.

על לוח ההמראות עדיין אין פרטים על טיסתי, ואני קצת חוששת, אבל בשנה האחרונה למדתי להירגע ולא להילחץ אז אני באיזי, יושבת על הכיסאות האלה שדופקים את הגב, רגל על רגל ונשענת אחורה, כמו חצי ישיבה מזרחית, אוזנייה אחת באוזן, נראית זרוקה ומוכנה לטיול בהודו. מדי דקותיים אני מעיפה מבט אל עבר לוח הדלפקים המהולל, מחפשת בכיליון עיניים את מספר הדלפק אליו עלי לגשת.

1815. הטיסות עולות למעלה על הלוח הקדוש ועדיין, אין פרטים.

ניגשים אלי 2 אנשים, גיל 30+, אחד נושא מצלמה ועל הרצועה שסביב צווארו אני קולטת את הגופן והצבע של החברה קנון.
-שלום, הוא ניגש אלי.
-שלום, אני עונה בחיוך. (הרי קלטתי את המצלמה).
-אנחנו ממוסף "הארץ", ועורכים כתבה על אנשים שטסים. תוכלי לעזור לנו?
-בשמחה, אני עונה, אם תגיד לי עם איזו מצלמה אתה מצלם!
אנחנו מדברים מעט על מצלמות ואז הם מצלמים אותי (מוזר להיות בצד הזה של המצלמה), ומראיינים אותי. אני מגלה פרטים "מעניינים" אודותיי: השתתפות בתצוגת אומנות עם צילום מאתיופיה, הטיול באפריקה, מקום עבודתי (קרדיט לארגון בעיתון!), מקום מגורי הוריי (קרדיט ליישוב בעיתון!), גילי, תוכניות הלימודים, פרטי התקשרות, גרעין צבר...
השיחה נעימה, והשניים הולכים, ואני חושבת-מצויין! שמי כצלמת יתפרסם בעיתון (עוד שבוע, כנראה), כרטיס הביקור עבר לצלם ועיתונאית ב"הארץ", חייכתי, גרמתי לאחרים לחייך – מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל רגע.. מה השעה? פרטי הטיסה? מספר דלפק? צ'ק-אין? הטיסה!!!

1845. אני ניגשת למודיעין ושואלת מדוע לאף אחת מהטיסות של איזי-ג'ט אין פרטים של דלפקי צ'ק-אין, במיוחד מכיוון שהצ'ק-אין נסגר בשעה 1920.
במודיעין עונה לי בחור בשיא האדישות, שאנחנו בטרמינל 3, ועלי להגיע לטרמינל 1. איך? לצאת החוצה, למצוא את האוטובוס הצהוב, לעלות עליו, להגיע לטרמינל, לעבור את הבידוק, וכו' וכו' וכו', לעלות חזרה על אוטובוס מיוחד עם שאר הכמעט-מאחרים – כל זאת, כדי לעלות על הטיסה מטרמינל 3 שוב, ותוך חצי שעה.

אני פותחת שעון: חצי שעה, זוזי.

**

מחכה לעלות לטיסה, מתפקעת מצחוק מכל הסיפור. טוב, כנראה שזו הסיבה שהייתי צריכה להגיע ללונדון, ודווקא היום: כדי לפגוש את שני העיתונאים האלה, כדי בפוטנציאל לפרסם את שמי במוסף ה"ארץ" שבוע הבא. מה זה משנה אם אזכה או לא אזכה כבר בתחרות האמנות בלונדון.. אני כבר ב"הארץ".. בכל מקרה אני לא מספיק טובה כדי לזכות בתחרות בלונדון..

אלא, מה?

יום למחרת, באירוע של התחרות, פתאום מכריזים על האומנית היהודית הצעירה הבינלאומית לשנת 2012, ואז אני שומעת את שמי, ואת שני תומכיי לידי מעודדים אותי לעלות לאן שקראו בשמי..