"the thoughts that had fallen from my head"

המוות מתקרב עם כל יום שמתקלף ואתה מתערב ששלך יהיה כיף יותר. בגלל זה אנחנו לא מתאימים, אתה רואה? אתה סותר את דעותיך ועכשיו גם סותר לי על פני ועל פניו, אני צריכה לזרוק החוצה את המחשבה, להשליך את האשליה ולהתאהב מחדש.
בי, לא בך.
כמו כל הבחורות יש מספר על דבר קטן באמבטיה שמודד אותי ומכתיב לי את בטחוני העצמי ועוד עניין אלים מעלים את הכאב, מעצים את הבושה, מכתיב את ההרגשה מול המראה.
מרשים כמה אנחנו מסוגלות לתת לשטויות התרבות להשפיע, כמה אנחנו מתביישות לחזור אל הטבע.
אני מצביעה: נגד הפרדת קו 402, נגד הפחדת בנות במשקל אנורקסי פלוס קילו וחצי, נגד השפלת המהפכה שמכנה עצמה יעילה, נגד פסימיות העם ואובדן האמונה בבני האדם, נגד אלימות ושנאת חינם, שפיכה של דם על אדמתנו הבוכה.
אני מצביעה באסירות תודה: בעד האהבה העצמית שתוביל לאהבת האחר, בעד חתונות מעורבות דתות ומינים, בעד ספרים ושירה וצחוקם של ילדים, בעד הטבע והקשר והצבע של האושר, בעד השמש שזורחת, הכנות בה אני בוטחת.
אני מצביעה מחייכת, מתמכרת לאהבה ולאסירות התודה, מתמסרת לאמת ומפזרת אותה כמו אבקה מרגיעה של הפייה הטובה, מחייכת ומקרינה גלים של אמונה באלוהים רך וחופשי ומשחרר שמעודד למידה…

i
we were such a storm, for being simply seventeen; we were young and we were younger (but so sincere under skies of summer, under clouds of winter and leaves of fall. leaves of, fall, of, fall), i, falling through the rainbows, you, leaving for the spring. the body is fragile

ii
in a silent home we speak, fumbling for the words we mean to utter, stuttering logic into a new philosophy.
we share ideas; i fall.
i think you do too but it is not the time to find out.
i fall, but i know it is not the true descent: that which will arrive when we are both above enough to require a cushioned landing