חוטים נפרמים בצדדים של הרגש,
אנשים מתפרקים בפינות של החדר
אתה אומר את מה שידעתי ואני משתתקת
(בראש אני בוכה עליך, בראש אני צופה)
נופלים לרצפה בהתקפי חרדה
מוחזקים, והנפילה נעשית טיפה רכה יותר
אבל רק טיפת
גשם קטנה וצורבת
נשיקה של דמעה שנופלת
מלוחה ועוצרת על השפה הרועדת
נפרמנו שוב אחרי שנפרדנו
חשבנו שעברנו את זה
שהידקנו את הקשר
שהלב הרגיש את שלו והבכי נרדם
אבל זה לעולם לא תם
אטומים, אנחנו נזכרים שאין יותר שקט
שהוא רועד ורועש והדממה מדממת
שהדמיון פעיל והחרדה מתעוררת
שהסרטים ישנים וההקרנה לא פוסקת
אתה אומר את האמת ואני נעצרת
הנשימה נחנקת, אני מנסה לא לזכור את הרצף.
נכשלת
. היה זה היום הגרוע בחיינו ואנחנו משחזרים
כל מחשבה שעברה במסלול הפחד
אמבולנס . החייאה . בכי . נשיפה אל שפתיים
קרות
. איך הוא נראה .
חיבוק . בכי . שפתיים . דקה .
אמבולנס .
שיחת טלפון
. בכי . חיבוק . גוף מתקרר .
. טלפון .
לא מאמינה