דלג לתוכן הראשי

אמצע הדרך



 רגע רגע. חכה שנייה. עצור בצד הדרך, אני צריכה להקיא קצת מילים.

מה? כן, לדמם אותן קצת, אולי. גם וגם. לפרום את הקשרים בתוך הבטן, לאט לאט, חוט אחרי חוט. אולי זה ילך מהר יותר אם הכל ייצא בפעם אחת, לאט בהתחלה ודהירה מוחלטת עד סוף המסלול. אז חכה, עצור בצד, תנשום עמוק, תספוג את היופי שאלוהים חשב עליו. תן לי את הזמן. פוס קצת ונחזור למירוץ הסוסים.

מה? כן, אני יודעת שאתה פה בשבילי מתי שארצה. תודה, אבל אני צריכה להקיא פשוט. מהר. את הכל. בלי שתגיב. בלי לראות פרצוף מוכר מדי. בלי רחמים. להקיא את נשמתי. לפתוח את כל הפצעים. זה טוב, זה במטרה שהשמש תרפא אותם.

אל תדאג. זה לא יעזור לאף אחד. ובוודאי שלא תרחם. רחמים זה רוורס במהירות מופרזת בצד ההפוך של הכביש. זה התאבדות. מה שאני עושה זה לא התאבדות, אז אל תדאג.

זו עצירה בצד כי לא היו פקקים יותר מדי זמן וזה קשה לחיות במהירות הזאת. בסוף, כל הסימנים מתטשטשים אחד לתוך השני ואי אפשר להפריד בין סוגי הפסים, בין הצבעים, בין הסלעים לאספלט, בין השוליים לנתיב השמאלי. בסוף אתה נוסע בקמ"ש שאתה לא מזהה ועוצם עיניים, ומתפלל, כי זה מה שנשאר, ואחרי הסוף, אתה מתבונן, ורק אז אתה יכול לעוף למעלה, להבין ולהתפתח, להרגיש את האוויר הנעים והעננים על העור שלך.

לשם אנחנו הולכים, אני והמילים. לעוף ברוגע.


אז, חכה רגע. רק לרגע, תעצור בצד. אני צריכה דשא, אני צריכה מדבר. אני כבר לא יכולה להסתכל על הכביש הזה, הוא מתעכל והוא אפילו לא בטבע, אז מה זה עוזר לי עכשיו?

רק לרגע. פוס על הכל, ואז נחזור. כשהייתי קטנה, והיינו נוסעים לאיזה טיול, כשעלינו על כביש מהיר הייתי מסתכלת מחוץ לחלון, למטה ואחורה טיפה, כדי לראות איך בצדדים של הכביש, האבנים מתערבבות עם המעט דשא וזה נראה כמו טחינה עם פטרוזיליה. הכל מתערבב, ואנחנו מנסים לפענח ממה האשלייה עשוייה באמת.

אז תיקח אותי למדבר, ברגע של השהייה מהחיים. מדבר, שמש חזקה, עיניים עצומות ורוחות שמעיפות את החול אל תוך שיערי. שהכל יתערבב, חזק חזק, שכולם יאבדו את עצמם ואז נוכל להפריד מחדש. להבדיל בין קודש לחול. בין שבת לששת ימי המעשה. ואז נחזור למרוץ, טיפה יותר שלמים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה.
היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים. 
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא. 
הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזאת היא העיר שלנו,…