יום שבת, 24 באוגוסט 2013

כותב למגירה

אני כותב למגירה,
הוא מסביר,
נבוך.
לפעמים ככה סתם
יוצאות לי כמה מילים על הגב של דף טיוטא ואני שומר אותן
במגירה, אבל בדרך כלל אני זורק אותן
לפח.
אין לי מחברת, לא, זה סתם. לא רציני.
ורק בשבילי.
לא, לא ראו. גם לא ייראו.
הן מילים ריקות; יש לי מילים ואין לי תוכן.
זה איפור:
יפה אבל רדוד
שזה בעצם הופך את זה למכוער.
אז לא,
רק למגירה.
מה?
לא, אני לא יודע להגיד את ההיפך מלא.
לא יודע, לא רוצה, מה זה משנה.
אני והמילים שלי,
אנחנו מספיקים אחד בשביל האחרות.
אנחנו עולם ומלואו,
רק שלנו,
אנחנו...                                                 בריחה.
בריחה לעולם ריק מתוכן.
כלום,
אין שם כלום,
בתוך המגירה הזאת.
כמה דפים עלובים, זרוקים,
כתב יד בלתי קריא ושקט שלא ידעת שהוא קיים.

וזה נפלא

סוף

היה, ונגמר,
הוא אמר,
הזיז קצת את הכפתיים ונעצר.
אין עוד מה לומר,
אני חושבת,
הוא צודק ובכל זאת אני חושדת
שיש עוד,
ואני רוצה שהוא ימרוד
במילותיו הקודמות ויקום ויצעק:
אני טועה! אני אוהב! אני רוצה!
אבל
אני יוצאת מהרהוריי והוא יושב לפניי
והוא –
שותק.
בראש הוא צועק ופה, לידי, הוא –
שותק.
נגמר | נגמר | נגמר,
המילה מהדהדת
ואני מפחדת
שזו היא מציאות,
מקווה שהיא נפרדת
מהאמת האמיתית אבל שוב אני מתעוררת:
הוא מולי ואין לו מילים נוספות,
וחשוך,
חשוך נורא פתאום,
ואני מסתכלת על פני התהום ואין בה אפילו מים ובינתיים
שקט.
הוא זורק אבן וכמו מקודם הצליל מהדהד מהדהד מהדהד
והקירות ריקים כמו השקט שביננו,
הוא ריק ואנחנו עומדים,
לא זזים,
הכל עומד והאוויר מחניק ואתה פתאום כל כך מעיק
ואני צריכה שתלך תלך תעוף מפה תטרוק את הדלת, לך!,
אני לא מסתכלת
עוד שנייה אני בוכה ועדיף שלא תהיה כי אז תראה
שלמרות הכל
אני
חלשה באמת
ואתה
משפיע באמת
ואני
קטנה באמת
ואתה
משחק עם המתג שמחליף בין המציאות לרצון,
לחלום שכשאני מסתכלת מספיק זמן מבעד לחלון
אני חווה אותו
אבל תעוף! עוף אוף איתך
אני כבר לא יכולה אפילו להסתכל
פתאום הכל חוזר אתה חייב ללכת! אני נהיית
מסוכנת אני נהיית
ענפים במקום שורשים אני נהיית
עלים ואין לי קרקע והרוח לא לוחשת כי אנחנו לא,
כי היה, ונגמר,
הנה,
גם אני אמרתי את זה עכשיו,
אתה רואה,
אמרתי אז כנראה זו היא אמת,
אוף אוף עוף מפה אני צריכה לבד,
אני צריכה לכתוב,
אני צריכה לצאת החוצה לרחוב ולהסתכל למעלה ולצעוק!
ולשאול,
אתה רואה? עוד אחד שהלך!
עוד אחד שעזב!
עוד אחד שוויתר מהר ואני לא הייתי חלק והיה אך נגמר
ואין לנו מה לומר
אחד לשנייה
וזה מיותר,
זה היה מיותר כי לא למדנו,
לא היבטנו,
לא הבחנו,
לא הצלחנו להתגבר על הפחד של להיות ביחד,
עוד אחד והפעם אני היא שנשברת,
אני זו שנופלת,
ועוד אחרי שעשיתי עצמי גיבורה שעומדת במה שנחליט
גם אם זה יהיה משהו קצר בלי רגש,
ועכשיו אני קצת מרגישה
כמו רכש יד-שנייה
שאף פעם לא היתה מטרתו להוות תחליף לטווח הארוך,
ועכשיו הכעס נרגע ונהיה שוב העצב;
עברנו למקום הנמוך של הביטחון העצמי,
אל תדאג,
זה יחלוף,
אני הרי הרוח ועוד שנייה היא תילחש להמשיך קדימה לכיוון אחר ואני אדע
שאני שווה
ושאתה מפספס
וממילא עוד שנייה הייתי משתעממת ממך
ואז היתה זו אני שפוגעת וזה גרוע מהכל אז לא,
לא,
אני כבר משנה כיוון,
נוסעת למדבר לנשום אוויר טהור,
לשמוע את המוזיקה שלי ולנהוג לבד עד שיהיה שקט ואתה תיעלם במראה האחורית ואני כבר לא אזכור את שמך יותר,
רק הפרצוף יישאר מוכר ואנחנו ניפגש ואני אבקש
שתזכיר לי איך אנחנו מכירים
ואני רואה עכשיו את הפרצוף המבולבל שלך שתעשה כשזה יקרה ולא,
בעצם כל זה לא יקרה,
אני אזכור אותך לנצח ואתה אותי,
כנראה,
וזה בסדר,
אתה רואה,
זה חלק מהמעגל בו אנחנו תקועים אז זה בסדר,
זה רק רגשות שמתחלפים לפי הסדר והאירוע
וזו רק אני שנותנת לזה להיות פרוע,
לפרוץ מחוץ לגבולות השגרתיים,
כי אני זאת אני,
כרגע ענפים ללא שורשים,
אבל אל תדאג –
זה רק זמני.
עוד רגע הם ישרישו את עצמם עמוק עמוק בתוך האדמה
שאני מטפחת כבר כל חיי לבד.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

רוז אבסולוט

אני רוצה שנכתוב מוזיקה ביחד, 
היא מתחילה,

נכתוב מוזיקה ונמשיך לשכב ונחיה
באשליה
שכשאחד מתאהב במישהו אחר, זה יהיה
בסדר,
ואז זה יהיה ממש כמו סרט ואנחנו נרגיש
אמיתיים
כי סרטים מכתיבים לנו את החיים
והפסקול יהיה המוזיקה שכתבנו אנחנו ואנחנו
נתרגם את הכתוביות והתרגומים יהיו
שונים
כי פתאום נתחיל להבין את החיים
אחרת,
ואז השורה האחרונה תהיה מיוחדת
כי ככה היא תמיד
והסצנה הנלווה תהיה של סוף שמח וגם השיר יהיה,
שמח,
עם גיטרה קצבית במקום דואט של פסנתר כבד וצ׳לו,
והמוזיקה של הקרדיטים תהיה אינדי מגניבה שאני הכרתי לך או ההיפך
ואנחנו נחייך והכל יהיה בסדר כי נביט בדיעבד,

היא גומרת,
ונצחק ביחד