דלג לתוכן הראשי

סוף

היה, ונגמר,
הוא אמר,
הזיז קצת את הכפתיים ונעצר.
אין עוד מה לומר,
אני חושבת,
הוא צודק ובכל זאת אני חושדת
שיש עוד,
ואני רוצה שהוא ימרוד
במילותיו הקודמות ויקום ויצעק:
אני טועה! אני אוהב! אני רוצה!
אבל
אני יוצאת מהרהוריי והוא יושב לפניי
והוא –
שותק.
בראש הוא צועק ופה, לידי, הוא –
שותק.
נגמר | נגמר | נגמר,
המילה מהדהדת
ואני מפחדת
שזו היא מציאות,
מקווה שהיא נפרדת
מהאמת האמיתית אבל שוב אני מתעוררת:
הוא מולי ואין לו מילים נוספות,
וחשוך,
חשוך נורא פתאום,
ואני מסתכלת על פני התהום ואין בה אפילו מים ובינתיים
שקט.
הוא זורק אבן וכמו מקודם הצליל מהדהד מהדהד מהדהד
והקירות ריקים כמו השקט שביננו,
הוא ריק ואנחנו עומדים,
לא זזים,
הכל עומד והאוויר מחניק ואתה פתאום כל כך מעיק
ואני צריכה שתלך תלך תעוף מפה תטרוק את הדלת, לך!,
אני לא מסתכלת
עוד שנייה אני בוכה ועדיף שלא תהיה כי אז תראה
שלמרות הכל
אני
חלשה באמת
ואתה
משפיע באמת
ואני
קטנה באמת
ואתה
משחק עם המתג שמחליף בין המציאות לרצון,
לחלום שכשאני מסתכלת מספיק זמן מבעד לחלון
אני חווה אותו
אבל תעוף! עוף אוף איתך
אני כבר לא יכולה אפילו להסתכל
פתאום הכל חוזר אתה חייב ללכת! אני נהיית
מסוכנת אני נהיית
ענפים במקום שורשים אני נהיית
עלים ואין לי קרקע והרוח לא לוחשת כי אנחנו לא,
כי היה, ונגמר,
הנה,
גם אני אמרתי את זה עכשיו,
אתה רואה,
אמרתי אז כנראה זו היא אמת,
אוף אוף עוף מפה אני צריכה לבד,
אני צריכה לכתוב,
אני צריכה לצאת החוצה לרחוב ולהסתכל למעלה ולצעוק!
ולשאול,
אתה רואה? עוד אחד שהלך!
עוד אחד שעזב!
עוד אחד שוויתר מהר ואני לא הייתי חלק והיה אך נגמר
ואין לנו מה לומר
אחד לשנייה
וזה מיותר,
זה היה מיותר כי לא למדנו,
לא היבטנו,
לא הבחנו,
לא הצלחנו להתגבר על הפחד של להיות ביחד,
עוד אחד והפעם אני היא שנשברת,
אני זו שנופלת,
ועוד אחרי שעשיתי עצמי גיבורה שעומדת במה שנחליט
גם אם זה יהיה משהו קצר בלי רגש,
ועכשיו אני קצת מרגישה
כמו רכש יד-שנייה
שאף פעם לא היתה מטרתו להוות תחליף לטווח הארוך,
ועכשיו הכעס נרגע ונהיה שוב העצב;
עברנו למקום הנמוך של הביטחון העצמי,
אל תדאג,
זה יחלוף,
אני הרי הרוח ועוד שנייה היא תילחש להמשיך קדימה לכיוון אחר ואני אדע
שאני שווה
ושאתה מפספס
וממילא עוד שנייה הייתי משתעממת ממך
ואז היתה זו אני שפוגעת וזה גרוע מהכל אז לא,
לא,
אני כבר משנה כיוון,
נוסעת למדבר לנשום אוויר טהור,
לשמוע את המוזיקה שלי ולנהוג לבד עד שיהיה שקט ואתה תיעלם במראה האחורית ואני כבר לא אזכור את שמך יותר,
רק הפרצוף יישאר מוכר ואנחנו ניפגש ואני אבקש
שתזכיר לי איך אנחנו מכירים
ואני רואה עכשיו את הפרצוף המבולבל שלך שתעשה כשזה יקרה ולא,
בעצם כל זה לא יקרה,
אני אזכור אותך לנצח ואתה אותי,
כנראה,
וזה בסדר,
אתה רואה,
זה חלק מהמעגל בו אנחנו תקועים אז זה בסדר,
זה רק רגשות שמתחלפים לפי הסדר והאירוע
וזו רק אני שנותנת לזה להיות פרוע,
לפרוץ מחוץ לגבולות השגרתיים,
כי אני זאת אני,
כרגע ענפים ללא שורשים,
אבל אל תדאג –
זה רק זמני.
עוד רגע הם ישרישו את עצמם עמוק עמוק בתוך האדמה
שאני מטפחת כבר כל חיי לבד.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

על תקווה, על אמונה ועל יום הכיפורים

הכביש שמתפתל לפניי חשוך. אין פנסי רחוב כמעט בכלל, והשמש עוד לא עלתה הבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת בכביש המנהרות. אני זוכרת פעם נוספת שנסעתי בו, באוטובוס, בדרך לחלקה של עלי בגוש עציון. אבל הפעם, מתוך נסיעה של שעה ורבע, כמעט שעה שלמה אני נוהגת דרומה בכביש הזה. כביש 60. וחושך מצרים. ואני מסתכלת, מנסה לפענח, מנסה להבין מה אני רואה מסביבי ומה קורה איתי בפנים.
זה מזכיר לי שכשהייתי בצבא, היה לי חבר ערבי. פרמדיק מהצפון. החליט להתגייס. אז עוד לא כל כך הבנתי מה זה הסכסוך בכלל, וכמה הוא כנראה סיכן את חייו כדי להתגייס לצה"ל. דיברנו על זה פעם או פעמיים אבל לא הבנתי את עומק הדברים.יום אחד, כשהיה בחופשה או אולי אפילו אחרי שהשתחרר, הוא בא לבקר אותנו בבסיס. זה היה יום חמישי, הייתי אמורה לנסוע הביתה לסופשבוע, והוא הציע שניסע ביחד לבקר חבר נוסף ששירת בנח"ל החרדי איפשהו ליד חדרה. רק תוך כדי נסיעה התברר שאנחנו נוסעים לשטחים, חיילת באוטו של ערבי, ביחד, הרפתקה בשעות הלילה. אנחנו עוברים כמה מחסומים. באחד מהם, יש עצורים פלסטינים עומדים צמודים לקיר, הגב שלהם פונה אלינו. במחסום, החיילים נראים מבולב…