יום ראשון, 27 באפריל 2014

שיר געגועים ושמש

נרגעו הסופות;
היא היתה מהירה.
הרוח נשבה ונשארה קצת קרירה.

למרות השמש רעדנו מהמעלות
וצמרמורות חגגו על עורנו,
אורנו זרח גבוה יותר מהירח
שעולה במות הלילות בימים אלו. בימים אלו

אנו נוהגים לדבר פעמיים על מנת שתבינו
על מנת שיובהר כי מה שמדובר הוא כמו שנאמר,
בשפת התורה, בשפת
הסימנים, בשפת הקודש,
בשפתם של ילדים -
שפותיהם מובנות לאחדים בלבד
(ואולי גם שפותינו)

מה שבטוח ששפתינו כבר אינן מיועדות
רבות עבור האחרות,
על אף שירות הגעגועים שהן חושבות בלילות
ובימים
ולפעמים ברגעים שבין לבין
הן מזמזמות משהו שהאחרות ישמעו וזה עובד,
הן שומעות תפילה חוזרת שאיננה מאוחרת מדי
ואולי כדאי להן
מדי פעם

להאזין חזק יותר
לשמוע את הגוף
לקרוע את הבגד
לפצוע את העייפות.



המתגעגעים נרדמים מתחת לקרקע ומסרטטים קווים של ימים שעברו,
אלו פורמים את הבד שממנו עשוייה האדמה,
ואנחנו מחליקים כמו על קרח.

הם חותכים חתיכות קטנות של רגשות שבורים
ומדביקים אותן על התקרה שלהם,
כמו כוכבים,
שיזכירו להם עבר ועתיד ועולם גדול יותר
ושירגיעו את מהותם.

אנחנו מרגישים את החתיכות בשכבות מתחת לרגלינו
ושוקעים איתן למטה ואוספים את כוחותיהן איתנו למעלה
והכל מתערבב, אנחנו מרגישים את שהם נטעו,
והם, את שרגלינו פיזרו כשעברו מעליהם.

אנחנו משתדלים להגן על עצמנו בלי לדעת
אבל רגש חודר נעליים וגרביים ועור
וכובעים ושיער וחושך

אז אנחנו ממשיכים ללכת-לשקוע
והם לחרוט-לחתוך
והשכבה שביננו נהיית דקה יותר

ויום אחד,
ניפול ונהפוך גם אנחנו
למתגעגעים,

אבל הפעם השמיים יהיו מעלינו
ואורה של השמש יחדור אל עורנו

וירפא את כולם

יום שלישי, 22 באפריל 2014

W

words waiver with ease,
swim through
water while
calming my seas.
we are
together, they talk
instead of me and I walk
for them.
words wander through my body and dance
themselves out,
doing so despite
my mind.
they drain themselves through my
skeleton my skin my blood
and wash away the wild storms which resonate
inside. words dance
themselves through me and wash
themselves out. they travel like I long to
and taste every cell,
words in abundance with
meaning to tell.
they slide through my rivers and
sing with the sounds,
and I am cleansed
from the inside:
out.


יום שני, 21 באפריל 2014

מקצבים













תמיד אוהב אותך
למרות שזאת קלישאה
כך אני מרגישה     אותך
תמיד אוהב,
כך אני תמיד

איתך

עכשיו המילים באות בקלות ואני משחקת איתן כמו בכדור-
ררגל אחת מקדימה והשנייה מנסה לעקוב אחריה היא
בורחת
מאחותה בעצם מעצמה היא מתיישרת משתתקת מנסה
לא לזוז
להיות בשקט
להבין את העוצמה שהיא חווה היא משתדלת
לשחק קצת עם הכדורים והמילים והשערים והיא
בועטת
אבל זה חוזר אליה בחזרה היא
רצה
לאט לאט היא
נושמת

הלוואי והיית שומע אותי מקלידה כי הקצב משתנה
וכל שורה קטנה
נכתבת אות אות
לאט לאט
ואז בא גל של משהו חדש וחשוב וגדול ואני לא מצליחה להפסיק את ההקלדה והכל נהיה
סמיך ומעורבב והצבעים הופכים לאחרים והדברים מסתבכים אחד בתוך השני ואני
מתגעגעת
לאט לאט
אבל גדלה
מהר מהר
כי יש אנשים שמזכירים לי שאני לא לבד יש אנשים שמזכירים לי שאני לא לבד יש אנשים
שמבינים
מהר מהר
את הדברים שאני חווה
מהר יותר
כי גם הם שואלים את אותן השאלות
וגם הם נהנים מהתהליך של הכאב
וגם הם
מתבוננים

ואני כבר לא לבד, ואז יורד גשם של ברכה והריח שלו
מסתלסל מסביבנו
ממסטל ומזכיר את הקיץ שפעם הכרתי
ומזמן לא נזכרתי
והיום,
אני מתגעגעת אליך

(וכל המקצבים
מזכירים לי את הגוף
מזכירים לי את הנפש
מזכירים לי ריקודים
הלוך-חזור,
תמיד הלוך-
חזור תמיד)