דלג לתוכן הראשי

שיר געגועים ושמש

נרגעו הסופות;
היא היתה מהירה.
הרוח נשבה ונשארה קצת קרירה.

למרות השמש רעדנו מהמעלות
וצמרמורות חגגו על עורנו,
אורנו זרח גבוה יותר מהירח
שעולה במות הלילות בימים אלו. בימים אלו

אנו נוהגים לדבר פעמיים על מנת שתבינו
על מנת שיובהר כי מה שמדובר הוא כמו שנאמר,
בשפת התורה, בשפת
הסימנים, בשפת הקודש,
בשפתם של ילדים -
שפותיהם מובנות לאחדים בלבד
(ואולי גם שפותינו)

מה שבטוח ששפתינו כבר אינן מיועדות
רבות עבור האחרות,
על אף שירות הגעגועים שהן חושבות בלילות
ובימים
ולפעמים ברגעים שבין לבין
הן מזמזמות משהו שהאחרות ישמעו וזה עובד,
הן שומעות תפילה חוזרת שאיננה מאוחרת מדי
ואולי כדאי להן
מדי פעם

להאזין חזק יותר
לשמוע את הגוף
לקרוע את הבגד
לפצוע את העייפות.



המתגעגעים נרדמים מתחת לקרקע ומסרטטים קווים של ימים שעברו,
אלו פורמים את הבד שממנו עשוייה האדמה,
ואנחנו מחליקים כמו על קרח.

הם חותכים חתיכות קטנות של רגשות שבורים
ומדביקים אותן על התקרה שלהם,
כמו כוכבים,
שיזכירו להם עבר ועתיד ועולם גדול יותר
ושירגיעו את מהותם.

אנחנו מרגישים את החתיכות בשכבות מתחת לרגלינו
ושוקעים איתן למטה ואוספים את כוחותיהן איתנו למעלה
והכל מתערבב, אנחנו מרגישים את שהם נטעו,
והם, את שרגלינו פיזרו כשעברו מעליהם.

אנחנו משתדלים להגן על עצמנו בלי לדעת
אבל רגש חודר נעליים וגרביים ועור
וכובעים ושיער וחושך

אז אנחנו ממשיכים ללכת-לשקוע
והם לחרוט-לחתוך
והשכבה שביננו נהיית דקה יותר

ויום אחד,
ניפול ונהפוך גם אנחנו
למתגעגעים,

אבל הפעם השמיים יהיו מעלינו
ואורה של השמש יחדור אל עורנו

וירפא את כולם

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…