דלג לתוכן הראשי

אודות תודות - "עולים על הבר" 10/6/2014, שוק מחנה יהודה, ירושלים

קוראים לי מיכל, ואני מה שנקרא "קטינה חוזרת." זה אומר שנולדתי בארץ, כאן, במבשרת, ובגיל 7.5,  ביום העצמאות בכיתה ב', שנת 1997, עברתי לארה"ב עם המשפחה שלי. היינו אמורים להיות שם לתקופה של שנתיים-שלוש, אמרו לי שאני אחזור לחברים שלי בכיתה ד' או ה', אבל נשארנו. ונשארנו. ונשארנו עוד קצת. עברנו ממדינה למדינה, מבית לבית, וכשכל החברים שלי התחילו לחפש מכללות ואוניברסיטאות, אני הצהרתי שאחזור לארץ לעשות צבא.

וכך היה, באוגוסט 2007, חודש לפני יום הולדת 18, עליתי על המטוס של נפש בנפש ונחתי בארץ, ביחד עם תכנית גרעין צבר שמלווה חיילים בודדים. בספטמבר התחיילנו ובדצמבר כבר קפאתי מקור באוהלים של בט"ר ניצנים.
אחרי השירות, עבדתי שנה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, ואז טסתי לטיול הגדול – באפריקה, לבד. כשחזרתי, חזרתי גם לארגון לעוד שנה, ושנה שעברה חזרתי הביתה, חזרתי לירושלים, ולמדתי במכינה לעולים באוניברסיטה העברית. עוד לפני שסיימתי את המכינה בהצלחה, עזרתי להקים את מועדון הבוגרים שלנו, שהיום אני מנהלת אותו במקביל להיותי סטודנטית לעבודה סוציאלית.

זה המסלול שלי בגדול, אלה הפרטים היבשים שבדרך כלל משעממים ולא אומרים שום דבר על האדם שעומד מולנו. אבל בין השורות האלה קרו עוד כמה דברים, והיה קצת קשה להיות אדם במדינת ישראל, עם או בלי קשר להיותי לבד או לא לבד כאן, עם עברית טובה וגם עם אנגלית שפת-אם. היו קשיים, כמו שיש לכולנו, והיה דבר אחד שעזר לי לעבור אותם, אולי אפילו בכיף, אולי המילה הנכונה יותר היא לעבור אותם דרך אמונה (לא דתית) ורגועה. ועל זה, אני רוצה לדבר הערב.

צילום: רון בן עמי
כשהגעתי לארץ לפני כמעט 7 שנים, בחודש הראשון, אסף אותי בן דוד שגר בהוד השרון, כדי שתהיה לי משפחה לעשות איתה שבת. נכנסתי לאוטו שלו והתנגנה מוזיקת סלסה כזאת, כיפית ושמחה וממש, ממש לא ישראלית. שאלתי אותו מה שלומו והוא ענה לי "מצוין!!!!!!!!!", מצוין כזה ששמעתי את כל סימני הקריאה אחריו, וראיתי דרך החיוך והעיניים ששלומו באמת מצוין.
"מצוין?", שאלתי, מתפלאת מהתשובה הבלתי צפויה. "מה כל כך מצוין, שלא אמרת סבבה?"
שלומי ענה לי שהכל מצוין, תמיד. הוא הסביר שהתחיל להגיד בכוח "מצוין" ו"נהדר" כל פעם ששאלו לשלומו, כדי ליצור את המציאות שלו. בהתחלה זה הרגיש מוזר, ולא אמיתי. אבל לאט לאט המילים שלו באמת יצרו את המציאות, והיום, הוא באמת מרגיש מצוין – ושום דבר מיוחד לא צריך לקרות בשביל זה.

שנתיים וחצי עברו, והרגע הזה חלף לו מדי פעם במחשבותיי, אבל עדיין לא עשיתי מזה תורה. שנתיים וחצי אחרי הרגע הזה, הייתי במילואים, ובלילה כשהלכנו לישון, חברה שלי אמרה שביחד עם עוד חיילת בבסיס, כל לילה, הן אומרות 3 תודות. 3 דברים שקרו במהלך היום – ראיתי פרח יפה, אמא שלי בריאה, היתה לי משמרת כיפית בחמ"ל – שעליהם, הן אומרות תודה. היא שאלה אם אני רוצה להצטרף לטקס הזה, והיא לא הבינה שמאותו רגע, חיי השתנו.
מאז – אני חושבת שזה היה בסוף 2009 – אני אומרת 5 תודות כל לילה. במקום להגיד שמע, אני אומרת תודה. 5 דברים שקרו במהלך היום שגרמו לי לחייך – אני נושמת והגוף שלי מתפקד, ראיתי חברה שלא ראיתי הרבה זמן, שמעתי נגן רחוב והוקסמתי, הפקתי אירוע שסוף סוף יוצא לפועל ונראה שכולם מבסוטים. תודה, תודה לכוחות שיוצרים לנו את הקרקע עליה אנחנו הולכים, תודה למילים שלי שיוצרות את המציאות שלי, ותודה לאמונה שיש בי שהכל איכשהו מסתדר, שהדברים אמורים לקרות.

אז זה נשמע אחלה וחמוד. איזה כיף, אומרים תודה. וואי, זה בטח ממש קשה. 
אבל אני לא בטוחה שאתם מבינים עד כמה הטקס הקטן הזה יכול להשפיע בגדול על כל המציאות שלנו.


אז בואו נסתכל רגע:
ברמה הכי בסיסית, התחלתי לחיות יותר "כאן-ועכשיו", ויותר מתוך הוקרת תודה תוך כדי שהדברים קורים. זה מונח שהוא די קלישאה, אבל תכל'ס, בסופו של דבר, הוא גם די מדויק. לחיות את הרגע. ברגע זה, להרגיש שאני עומדת מול קהל שמורכב מאנשים שאני מכירה ולא מכירה, לדבר אליכם, להרגיש את התחושות שלי בגוף. אולי אני רועדת מהתרגשות. אולי כאבה לי קצת הבטן מקודם. ברגע הזה, שאני יושבת מול המחשב וכותבת את מה שאני אגיד לכם, איך אני יושבת, מה אני חושבת. מה אני רוצה להגיד? מאיפה זה נובע? תודה, יש לי זכות לדבר, יש לי אפשרות לכתוב, יש לי מחשב ואני מקלידה מהר. פתאום הדברים נהיים קצת פחות מובנים מאליהם, ואני מסוגלת מכל הלב להגיד תודה, ולחיות מתוך הוקרת התודה הזאת.

אפשר לתרגם את זה לרמה אחת מעבר. להגיד תודה על הקשרים שאני רוקמת עם אנשים, ועל איך שהקשרים האלה מתפתחים, או נובלים. ולהגיד תודה שאני הולכת בדרך שלי, מגיעה לצמתים ובוחרת אם ימינה, שמאלה, ישר, אחורנית, או לפלס דרך חדשה. תודה שיש לי את האפשרות לבחור, ותודה שאני לוקחת החלטות.

רגע – רגע – מה? כן, כן, שמעתם נכון. משפט אחד אחורנית, גם להגיד תודה על הקשרים שנובלים. חלק מהעניין הזה של להגיד תודות, זה לקבל את מה שבא, ולדעת שיש לי כוח להשפיע על מה שיבוא. ומה שיבוא יהיה טוב ונכון עבורי, אם אני אדע לקבל אותו – גם אם מה שיבוא זה בעצם מציאות מורכבת, קשה, ולפעמים מבאסת ומדכאת. אבל אם אני יודעת להגיד עליה תודה, ללמוד ממנה שיעורים, להתפתח ולהפיק לקחים – אז אני אומרת עליה תודה. כי איך אני אדע מה זה טוב, אם אני לא אדע מה זה רע?

אני אמחיש לכם. אמרנו שהתחלתי להגיד תודות לקראת סוף 2009. לאט לאט הטקס הזה הפך להיות הדרך שלי להירדם – אני כבר לא נרדמת לפני שאני אומרת 5 תודות כל לילה – וממש נכנס לתוך החיים שלי כמשהו מובן מאליו (אבל הוא לא מובן מאליו, ומדי פעם אני נזכרת להגיד תודה על כך שהטקס נמצא בחיי).

צילום: רון בן עמי
לפני שנתיים וחצי קרה משהו נוראי. דצמבר 2011, שנתיים שאני כבר בריטואל התודות שלי. יצאנו לארוחת ערב משפחתית (ההורים שלי חזרו לארץ אחריי), ואמא שלי נפלה ברחוב. על הראש. ב11 בלילה הגענו למיון באיכילוב, והבנו תוך כמה שעות שאנחנו נבלה שם את הלילה. אני חזרתי הביתה כדי שאוכל לישון ולהסיע את ההורים שלי חזרה לצפון למחרת, כשאמא תשתחרר. באותו לילה, אמא במיון ובקושי בהכרה, ואני בבית שלי בגבעת שמואל, אומרת תודות. כי למרות שזה מצב שהוא קשה, תודה שכולנו היינו ביחד. תודה שיש אמבולנס. תודה שזה קרה באמצע העיר ולא ביישוב רחוק. תודה שאבא נותן לי לעזור, בזה שאני עכשיו ישנה כדי שהוא יהיה עם אמא ואני אחזיר אותם לצפון מחר. תודה שאבא עם אמא. תודה שהם בחיים.

הסיפור הזה המשיך כמה חודשים, טיפול נמרץ, שיקום, וכו' וכו'. וכל הזמן הזה, כל לילה, אני אומרת תודות.
ושנה לאחר מכן, בדצמבר 2012, היו עוד כמה מקרים שזעזעו לי את החיים. בת דודה שלי בת ה-16 נכנסה לטיפול נמרץ וימים ספורים לאחר מכן נפטרה, ובדיוק שבוע לאחר מכן, מישהו שאני מאוד אוהבת שגר בניו יורק, גם הוא נפטר. המישהו הזה הוא כמו אבא שלי, ואני בכיתי חודשיים שלמים, תוך כדי ההתארגנות לטיסה, תוך כדי ההלוויה, תוך כדי השבעה, תוך כדי הטיסה חזרה, תוך כדי המבחנים שנחתי ישר לתוכם, ותוך כדי שאר שנת הלימודים. בכיתי וכאב לי ולא רציתי להתעורר בבוקר, אבל כל לילה, אמרתי תודה. תודה שאני בחיים. תודה שהמשפחה שלי בניו יורק, ביחד, גם אם אני לא שם. תודה שיש שבעה, כי זה תהליך שהוא חשוב. תודה שאני מרגישה את הגוף שלי. תודה שאני בוכה, כי זה מוציא החוצה את הכאב. תודה שאני יודעת מה זה כאב, כי כך אדע מה זה כשהוא ידעך ויתרכך. תודה שזכיתי להכיר אדם כל כך מדהים. תודה שהוא שומר עלינו.

לא הייתי עוברת את האירועים אלה כמו שעברתי, אם לא הייתי מתורגלת בתודות עד אז, כי לא הייתי מוצאת את הכוחות לחפש את הדברים הטובים. אבל זה בא לי בטבעיות, וזה נתן לי כוח לקום בבוקר ולהמשיך את היום ואת החיים, בצעדים קטנים שמאפשרים לי לראות תודות קטנות במהלך היום. אני לא באמת אוכל להסביר לכם עוד עד כמה זה ישפיע, אתם פשוט תצטרכו לנסות ולגלות בעצמכם.

 פעם קראתי מאמר קטן וחמוד על אנשים שמחים. מדוע אנשים שמחים הם שמחים, שאל המאמר, והסביר שאנשים שמחים אינם שואפים להיות שמחים. הם שואפים להיות שלמים. אנחנו יודעים ששמחה תמידית זה לא משהו אמיתי, וזה אפילו לא רצוי. מה שאנחנו רוצים זה שלמות – הכל מהכל. מעגלים של דברים טובים ומשמחים, שמתסבכים עם דברים פחות טובים, ופחות משמחים. אבל בעצם, אם משהו הוא ההיפך מטוב, אז הוא עדיין טוב. כי הוא מזכיר לנו לא לקחת את הטוב כמובן מאילו. הוא מזכיר לנו שאנחנו כאן, נשמה בתוך גוף, כדי לחוות את העולם, עם כל החושים, וכל הרגשות שלנו. הוא מזכיר לנו שהרגעים הכי חזקים בחיים שלנו הם רגעים של אמת, לא רגעים של שמחה ולא רגעים של פחד או כאב. פשוט, אמת. אמת מורכבת, שבדרך כלל מכילה בתוכה גם טוב וגם רע וכל מה שיש באמצע.

אז תשאלו אותי לשלומי היום, ואני אענה לכם "מצויין!!!!!!" כזה שתוכלו לשמוע את כל סימני הקריאה דרך קולי, ולראותם דרך עיניי וחיוכי.


אסיים עם קטע קטן שכתבתי, (אחרי הכל, אני משוררת, בעצם, זה הפרט הכי חשוב שבי), קטע שאולי יסביר את ההשקפה שנוצרת מתוך החיים האלה, שתודות מובילות אותם.

****
"כמה חברים"
ישבנו בדירה ישנה, הצבע של הדלת (כחול בהיר) מתקלף, במרפסת כמעט מתפרקת, הלבן של הקירות מסוייד מדי ביחס לתוכן החדרים ולנקיון הרצפה. אתם ניגנתם ושרתם ויצרתם ואני שקעתי במחשבות. למוזיקה טובה, למוזיקה מהלב, יש השפעה כזאת. חשמלית אחת ואקוסטית אחת והרמוניות יוצאות מן הכלל, ואני צופה, ברת מזל, טרייה במערכת היחסים הזאת ואסירת תודה על כך, על כל רגע, בכל רגע.

ואז זה קרה.
יש רגעים שלעולם לא תשכח, רגעים פשוטים, לכאורה מן המניין, שבהם אתה מגלה אמת, אתה נזכר בחיים, בתמונה הגדולה, אתה מרגיש את הלב פועם ואת הרגש זורם בתוך הורידים, דרך כל הגוף.  זה היה רגע כזה, מושפע מהאהבה שהרגשתי באקורדים שלכם, הלב שלי דפק בקצב אחר לרגע, בלט החוצה, ביקש מהדמעות לקפוץ לפעולה כי זו היא אמת זו היא חווייה. בשביל הרגעים האלה, אני חייה.

הבנתי שעל רגעים כאלה שמעתי מהוריי, וישמעו ילדיי. דירות שכורות במרכז העיר, חוזים הזויים ומחירים גבוהים מדי, עבודות שלא כתבנו, מבחנים אליהם עוד לא למדנו, אבל הדברים החשובים: לשבת בדירות האלה ולעשות מוזיקה. לעשות אהבה. לדבר על שינוי החברה, ועל המהפכה הבאה שאנחנו נוביל. עכשיו! עכשיו אנחנו בשנות העשרים שלנו! עכשיו אנחנו מטיילים, עכשיו אנחנו מגלים. על זה ההורים שלנו דיברו. זה מה שהם עשו. עכשיו הם נפגשו, בדירה הזאת, כמו שלנו, מתפרקת וצבועה צבעים הזויים, עם בעל בית שלא איכפת לו.

אנחנו כותבים עכשיו את הסיפורים שנספר לילדינו עד שיום אחד, גם הם יתחילו לכתוב.
כמה חברים, הלהקה עליה נכתב הקטע

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…