דלג לתוכן הראשי

שנות אור

שנות אור עומדות ביננו
כמו חומות העיר העתיקה,
שנים רצופות ברגשות שנחשפו עם השמש שמתקרבת כל שנה,
רצופות בשינויים של חורבן ובנייה מחודשת
כמו אבניו המרשימות של הורודוס
וערבובן עם האבנים המחודשות והחומה הפגועה.

אינני בטוחה אם אני טועה,
שומריה של העיר קיבלו משכורת עלובה
ובקושי חוו אמונה,
ואני מאמינה,
מנסה לפחות,
שאנחנו נביא את השינוי בעצמנו,
כל עוד נוכל לבנות מהמרכז החוצה,
להפשיל את הקצוות ולהפשיט את השכבות
אפילו בחורף מושלג.

שנות אור עומדות ביננו
כמו חומות העיר העתיקה.
שנים של ייאוש ואובדן ושבירת לבבות,
של גשמים וברקים וסופות,
ואני מרחפת עם ענני הטיפות,
מסתכלת דרך שכבות האור,
ומקווה למצוא אדם נוסף-
אף אדם אחד בלבד-
שיודע את הפער בין העננים לאדמה.

שנות אור מפרידות ביננו
אבל עוד לא איבדתי אמונה.
שנים של פערים
של אבנים שלא ניתן לשנות את מיקומיהן,
ועדיין
יש בי תקווה.

אני שונה והשנים שמפצלות אותנו מאששות את תחושותיי:
אני משונה ורחוקה ורואה זווית אחרת.
כששם חושך אצלי אור וכשאצלי שחור אז שם כבר שמש,
אני אומרת אמיתות בוטות ואצלכם זה נשמע קצת אחרת,
הבדידות שאני סוחבת היא משקל כבד שם למטה אבל אצלי היא פשוט חלק מן המסע:
אני מקבלת אותה, כך אני אוהבת,
כך אני בוכה.

שנות אור מרחיקות ביננו
ואני נעשית עייפה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…