יום שבת, 28 בפברואר 2015

i wish to write again,

i wish to write again,
wish to feel letters climb from the bottom of the earth
into the bottom of my soles
through my body
into my soul.
wish to feel them underneath my skin
wish to guide them gently through the universe
until they reach the reader
that needed to read,
that needed to be felt
and heard
and seen and under-
stood.

i stand.
words crawl along my outline.
I am a medium,
a path,
a means to travel from a to b.

letters arrange themselves and form words i do not know.
they appear in front of me and i ask their meaning of them.
they do not answer directly.
they speak in riddles, those sly ones,
they speak in tongues.

the readers that need to be reading
read.
i suppose that they understand these puns.
i suppose that they are intended for someone
other than i
to under-
stand.

i climb out of my dream.
words appear, i ask them their meaning.
they do not answer.
they do not change.
they do not add more of themselves to make themselves clear.
it is as if they look back at me,
mirror images of consonants and vowels and poetic tricks
to make me think there is content in them,
some meaning that lies under-
neath
the flesh
and bones
that they have created of themselves
for themselves,
or for us.

i lie down to rest.
i talk nonsense, nonsense words appear for me.
i am not drugged nor drunk,
i am
staring
straight ahead:
a mirror image.
i need for words and letters to appear.
i ask them,
and they stare back,
blank and silent,
condescending and confident.
one day, my dear,
you will under-
stand.
(this is what they say).


יום שבת, 14 בפברואר 2015

פס הגופייה שלך

פס הגופייה שלך
על עורך העירום
בין הכתף לשקע שנוצר מתחת לעצם
שיושבת מתחת לצוואר
(אלוהים יודע איך קוראים לה
ולמען האמת, לא איכפת לי כרגע,
כשהאור מאיר עלייך צלליות ציוריות,
הפעם לא צילמתי את התמונה
משקעים חשוכים ושפות מוארות).
את כל כך יפה,
רוצה לצלם את הרגע ולהנציחו.
זו תמונה שתזכה בתחרויות
(בזכותך,
לא בזכות הצלמת).
פס הגופייה שלך
קורץ לי.
אני נוגעת, מבררת מהי ההרגשה
שיכולה להתפשט בכל הגוף
ממגע עדין,
כמעט-לא.
(אלוהים יודע מה אני מרגישה כרגע,
ולמען האמת, לא איכפת לי
ברגע זה,
כשאת מולי ואני משתדלת להיות כאן.
לא לברוח לא)
לברוח.
לפעמים זה קורה לי.
לפעמים זה תמיד.
את כל כך יפה,
עכשיו אני מבינה הרבה דברים.
למה אחרים עזבו,
למה אני מרתיעה לפעמים.
עכשיו אני רואה חלק מכוער בי,
והוא כל כך בולט כי את
כל כך
יפה,
ולא מגיע לך
לראות צדדים מכוערים.
(גם לא מגיע לי).
למען האמת,
אני לא יודעת.
אולי אני צריכה לברר, אבל אין לי כוח.
זה המכוער שבי:
בבוקר שאחרי,
אני בורחת.
לפעמים זה כך.
לפעמים זה תמיד.


יום חמישי, 12 בפברואר 2015

girl

i have become a statistic

i have become i,
uncapitalized,
i have become one
small number
in a vast sea
of numbers
greater than we imagine,
greater than we know,
greater than or less than
our math problems in statistics
our
small world problems
are
smaller than the ones that we become when we say:

i have become a female statistic

i have  become i,
weak and pale and with my head down.
i have become a bearer of a secret,
i have become the sharer of a burden about which you
have no idea, because you
are a part
of the statistic
that makes us
whole.
one hundred per cent.

flip my statistic and i see yours,
but you
don't see mine.

it is a much greater step to tell the statistic
that i have become it.
much greater than we imagine,
greater than we know,
greater than or less than
our small world statistical problems
are
solved.

i have become an x in the equation,
another one to add, to multiply.

and we can't be solved,
because we can't figure out y.