יום שבת, 28 במרץ 2015

ריכוך

אם נרכך את האבנים
הירושלמיות של הבתים
ואת הבטון האפור
של המדרכות הצרות,
יום אחד
אולי כבר לא יהיו
(צרות,
המדרכות)
ואנחנו נוכל
ללכת אחת לקראת השנייה
על שביל מרוכך
ואדמה שמתאימה את עצמה
לכל הרגליים
שמרגישות אותה


we will be part of the

we will be part of the
change that will be we will
be part and one
day we will be
looking back and we
will be
saying out loud we were once
saying on paper we will be
part of the change we will
together
create the space we will
one day say
we were saying
we will
and we did

יום שלישי, 24 במרץ 2015

when you will have arrived

When you will have arrived
I will have given up
And I will take my time believing.
I will hang my head a bit lower than expected,
I will surprise myself with my suspicions,
I will wear myself out but you will be patient.

So many have not been,
You must understand,
Patient.
Nor have they seen,
You see,
Me fully as I wish to be.

When you will have arrived I will be humble and shy,
I will look up to the sky and ask many questions.
I will be grateful for every moment.
I will no longer fantasize,
As fantasies build foundations for the destruction of mansions.

When you will have arrived,
I will be taken by surprise
By your lovely eyes and my sleepless nights,
By the ease in which I let myself fall
And be caught,
By the lightness and clarity and the space for my sanity.

You see,
When you walk through the forest to greet me,
I will have lived a life full of sadness
And truth and a heavy load of baggage.
And I will judge you based on the others,
Even though you will not have deserved it,
But you will understand and stay steady nearby.

When you will have arrived,
I will have already said thank you,
I will have already known through your eyes.
Now all that is left is to live through the time
That must pass before you will have arrived.


יום ראשון, 22 במרץ 2015

רסיסים

של
פצצות
של
זכרונות
של
רסיסים
עפים מסביבנו
כל הזמן
עשן
עשן ואש של כוחות הביטחון ו-
רסיסים
של זכרונות
רסיסים
של צבעים אדומים
ושחורים
וגופות חרוכות
ושירים עצובים
ועשן
שעולה מבחוץ
וחודר לבפנים
ואמא ואבא
בוכים
כי הם אינם יותר
רסיסים
של
אהבה
שמתנצפת
עם דם
של
רסיסים
של הלב
שמתנפצים

רסיסים
של ילדה קטנה
במדים ירוקים
כשהיא רצה מהר
בכפכפים
ורגע לפני
שהיא מגיעה למקלט
היא נופלת
מפרכסת
רסיסים
וצבע אדום
רסיסים
ופוסט-טראומה
לכל החיים
רסיסים

וצעקות
(לכל החיים)
רסיסים

רסיסים של קולות
רסיסים של יריות.
טנקים שמעירים אותנו בלילות.
רסיסים של קללות

של דיווחים מהתקשורת
שיוצרת לנו דרמה
בשביל הכיף שלנו
בשביל רסיסים
של הצחוק שלנו,
רסיסים
של הכעסים
של הפחדים
של המתים.

הרסיסים באוויר.
כל הזמן.
מכל הכיוונים.
באוויר אין אבחנה בין
הרסיסים של האויב
לרסיסים של האויב
של האויב.
הכל רק קמטים
קרעים
פחדים.

רסיסים של אמונה
מתנפצים בתוך האוויר
בין העננים
רסיסים של רקטות
של אבנים
של שנאה.
רסיסים של פינוי
של בתים
של הרס
של אזרחים סוג ב.
רסיסים של ריסים
של עיניים
של אנשים שפעם ראו,
פעם הסתכלו וחשבו,
עכשיו רק רסיסים
של חלקים
של אנשים
שאינם יותר.

מדים.
מסתכלת על ידיים עם דם
(בכל הצבעים)
מסתכלת על חברים שחיים רסיסים
(של חיים)
הם חיים חלקים
של חיים.
הם בקושי נושמים כי רימוני העשן
חונקים
נכנסים
ואמא ואבא

לבד.

הילד בבסיס.
הילד עובד בצידה השני של העיר.
הילד לא כאן
לדאוג לנו אז אנו
דואגים
במקום.

רסיסים של הקור מתפזרים ביננו
והחום גוזל כוחות,
עוצמים עיניים כדי לעמוד במציאות
והשמש שורפת
את כל חלקי האהבה
שפעם הסתובבו בכיכר,
ברחובות,
הסתובבו חופשי
בין כל האנשים
במקומות שהפכו
ריקים
וקרים
נטושים
ואפורים.

רסיסים
בכל הצבעים
פוגשים אותי
בדרכים שמתפתלות
לכיוונים שמעולם
לא חשבתי
שבכלל קיימות.
רסיסים
של דם
ובני אדם
ובנות
ובנים,
וילדים
וקשישים.
כולנו רסיסים.
עם פחדים וכעסים ומילים
שיוצרות רסיסים
בתוך החיים,
רסיסים
של סוף החיים

יום שישי, 13 במרץ 2015

גם אם רק ללילה

גם אם רק ללילה,
לך אני אסלח.
אוסיפך לרשימה
ואעבור הלאה בשתיקה.
ואחר כך,
אנחנו ניפגש,
אתה תשאל אם כבר הפצתי את התורה.
אני אומר שהיא בדרך,
ואתה תחייך חיוך עצוב ונוסטלגי
של געגוע מעורבב בהכחשה,
מהולים במעט חרטה.


change

I change constantly:
my cells
re-arrange
and change
positions and my shape
shifts
and the bones
click
in different places and I
flip
faces
and the strides
of my steps
and their pace
changes, I
move miles and miles more
and the ground
holds me,
even when I fall.
even more so when I fall,
'cause when I do,
the surface space gets
fuller
and the floor supports me
stronger
and the heavy thoughts
surrender. I
shift
spaces and
switch
faces and
every particle decides
if it should switch
sides with
every
passing
moment, with
every
other
stride.

I am not the one I was before,
not the one I will be after,
not the one you think you see right
now I shift and
switch and
slide,
change the lenses and let them
glide
along the ice that underneath us
hides.

we skate along,
we pray for long,
we create spaces
for radical changes
and new lives,
we create the tired race to run,
the air to breathe
the building blocks of strength
for one.






יום שישי, 6 במרץ 2015

מלאכים שולחים לי מים

מלאכים שולחים לי מים
לאסוף לתוך גופי
עד שהאור ימלאני ואני אצוף למעלה
מעל המים
שנאספו בתוך גופי.

אינני יודעת כיצד אני אחרת
אך המלאכים שולחים לי מים
ובהם שוחות מילים,
שטות, צפות ומתחבאות לעיתים.
יש אור שחודר שכבות ראשונות ומשקיף עלינו,
יש אותיות שמסתדרות ובונות משפטים.

כל גופי כואב את המילים:
עצמות ושרירים כחולים ושחורים:
מתהלכת בעולם הזה בלי עור.
המים שהמלאכים שולחים
מעוררים פצעים ישנים.

האור נמס.

אני והבריאה צוחקות ביחד, למרות הכל

נמצא בגוף. הכל נמצא
ברגעים האחרונים לפני השינה,
כשהגוף מתכווץ כמו עובר
מתכונן ללידה חדשה,
לשמש חזקה,
לבחירה מתחדשת.

מילה אחרונה
(בכל זאת, מילים):
אינני בנויה למשחקים.
אינני בנויה כלל
לשום דבר.
גם לא ללילות יחידים, גם לא
ללילות רבים ושגרה.
אינני בנויה:
אני מתמוטטת.
אני וארגז החוויות שלי,
אנחנו מתפרקים ביחד.