דלג לתוכן הראשי

רסיסים

של
פצצות
של
זכרונות
של
רסיסים
עפים מסביבנו
כל הזמן
עשן
עשן ואש של כוחות הביטחון ו-
רסיסים
של זכרונות
רסיסים
של צבעים אדומים
ושחורים
וגופות חרוכות
ושירים עצובים
ועשן
שעולה מבחוץ
וחודר לבפנים
ואמא ואבא
בוכים
כי הם אינם יותר
רסיסים
של
אהבה
שמתנצפת
עם דם
של
רסיסים
של הלב
שמתנפצים

רסיסים
של ילדה קטנה
במדים ירוקים
כשהיא רצה מהר
בכפכפים
ורגע לפני
שהיא מגיעה למקלט
היא נופלת
מפרכסת
רסיסים
וצבע אדום
רסיסים
ופוסט-טראומה
לכל החיים
רסיסים

וצעקות
(לכל החיים)
רסיסים

רסיסים של קולות
רסיסים של יריות.
טנקים שמעירים אותנו בלילות.
רסיסים של קללות

של דיווחים מהתקשורת
שיוצרת לנו דרמה
בשביל הכיף שלנו
בשביל רסיסים
של הצחוק שלנו,
רסיסים
של הכעסים
של הפחדים
של המתים.

הרסיסים באוויר.
כל הזמן.
מכל הכיוונים.
באוויר אין אבחנה בין
הרסיסים של האויב
לרסיסים של האויב
של האויב.
הכל רק קמטים
קרעים
פחדים.

רסיסים של אמונה
מתנפצים בתוך האוויר
בין העננים
רסיסים של רקטות
של אבנים
של שנאה.
רסיסים של פינוי
של בתים
של הרס
של אזרחים סוג ב.
רסיסים של ריסים
של עיניים
של אנשים שפעם ראו,
פעם הסתכלו וחשבו,
עכשיו רק רסיסים
של חלקים
של אנשים
שאינם יותר.

מדים.
מסתכלת על ידיים עם דם
(בכל הצבעים)
מסתכלת על חברים שחיים רסיסים
(של חיים)
הם חיים חלקים
של חיים.
הם בקושי נושמים כי רימוני העשן
חונקים
נכנסים
ואמא ואבא

לבד.

הילד בבסיס.
הילד עובד בצידה השני של העיר.
הילד לא כאן
לדאוג לנו אז אנו
דואגים
במקום.

רסיסים של הקור מתפזרים ביננו
והחום גוזל כוחות,
עוצמים עיניים כדי לעמוד במציאות
והשמש שורפת
את כל חלקי האהבה
שפעם הסתובבו בכיכר,
ברחובות,
הסתובבו חופשי
בין כל האנשים
במקומות שהפכו
ריקים
וקרים
נטושים
ואפורים.

רסיסים
בכל הצבעים
פוגשים אותי
בדרכים שמתפתלות
לכיוונים שמעולם
לא חשבתי
שבכלל קיימות.
רסיסים
של דם
ובני אדם
ובנות
ובנים,
וילדים
וקשישים.
כולנו רסיסים.
עם פחדים וכעסים ומילים
שיוצרות רסיסים
בתוך החיים,
רסיסים
של סוף החיים

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…