דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יוני, 2015

בוא!

בוא! העיר הזאת יפה מדי כדי שהיא תישאר לבד הערב, הרוח נעימה מדי כדי שנישאר בתוך חדרים מוארים חלקית בפלורסנטים לבנים מדי ומסכים שמונעים מאיתנו את החיבור לחיים.
בוא! יוצאים להרגיש את הירח ולדבר על זה שבעיר הזאת אי אפשר לראות את הכוכבים כי אפילו את ההתמסכנות שלנו לגבי הכוכבים אנחנו כבר לא שומעים היום, מרוב מסכים. אז בוא איתי לדבר על הכוכבים שאי אפשר לראות אותם או לרקוד יחפים באמצע הרחוב כמו בסרטים בשחור-לבן של שנות העשרים ושכולם יסתכלו עלינו ויחשבו שאנחנו מוזרים- רגע, הם בכלל לא יראו אלא אם יהיה איזה בודד אחד שגם הוא אוהב את הלילה שיצלם אותנו בחיוך נוסטלגי ומבין וכל השאר יראו אותנו ברשתות המצחיקות האלה שהפכו האלים שלנו והם יתבוננו בתמונות ויאמרו לעצמם בשקט הלוואי והיינו אתם ובקול רם הם יסתכלו ויצחקו דרך כל החומות שמפרידות בין הלב שלהם עד המסך שמראה להם אותנו (אלוהים, יש כל כך הרבה!), והצחוק יתעוות דרך כל המסע הזה והוא יישמע פוגע ודחוס אבל לנו לא יהיה איכפת כי אנחנו כאן בחוץ בעיר היפה שלנו עם הירח שאומר לנו תודה שנותרו עוד כמה אנשים שמרגישים את האדמה.

קולך

בקול שלך אני שומעת שכבר החלטת להתקשות אז אני מחפשת מילים רכות שנוכל לשים מתחת ליסודות שאת בונה.
בקול שלך אני שומעת החלטות ושפה תחתונה בולטת, אסיפה של כוחות פנימה ובנייה של חומה ברורה. אז אני מחפשת שמיכה דקה עשוייה צמר נעים לעטוף אותך בה ולהזכיר שאני אוהבת אותך, ללא תנאים.

you would have hated what i do

You would have hated what I do Well, maybe that’s a bit strong But you wouldn’t have approved Not at all. You would have been worried, you would Have asked me if I’m taking care of myself even though you would Have hated what I do you would Have told me to take care of myself you would Have asked me if you need to come through the phone, To cross the ocean and teach someone a lesson If he touched me, if he dared come close, even if he was a policeman you would have Hated what I do but you would have Made sure that I am protected I would Have had to lie to you, As I do Sometimes I do, I lie to you in my mind, I tell you I am okay, I am non-violent I am Not going to be arrested, not going to be Touched or violated I would have Had to lie to you and you would have had To pretend you didn’t hate what I do because I Love you and you Care More than anyone ever has More than anyone ever has you do you Were a father more than anyone ever was you were Loving and surrounding you did Protect Li…

דלת (לנשום בשניים)

הנה אני פותחת דלת לרווחה והאוויר נכנס מעט קריר מעט עצוב ונושב, ונושף ונושם ואתה, איתו כאילו כלום כאילו אתה חלק מן הרוח. אזהרה: אם תסגור את הדלת אאלץ להוציאך דרך החלון כי אין מספיק אוויר לנשום בשניים אין מספיק אוויר בכלל.
הנה דלתי, הנה חיי. פתאום אתה כאילו חלק אבל רק כאילו כי לו היית חלק אמיתי לא הייתי שואלת את עצמי את כל השאלות שאני שואלת עכשיו.
הנה אני. פתאום אתה מולי ואני כבר לא יכולה להסתכל ישר. לא יכולה להביט ממש עליך כי אז אני אטיל ספק במי שאני ובמה שאני רוצה ואאלץ להוציאך לנעול את הדלת חזק חזק מאחוריך לוודא שבפעם הבאה שאבקש לנשום קצת אוויר פנימה אף אחד לא ייכנס שוב בטעות כך פתאום באמצע היום כאילו כלום וישאיר אותי עם סערה בתוך הבית בתוך הגוף בתוך הנשמה העדינה שלי.
אני משחררת אותך לאט לאט, כי לא ביקשתי ועכשיו אני לא יודעת אם בכלל אני רוצה לשחרר או לחשוב את המחשבות האלה. אתה רואה, אתה מפריע לי לחשוב את הדברים החשובים על החיים ועל המוות ועל אנשים שמחפשים דרכים חדשות להיטיב, לשנות להרגיש בעוצמות. לנשום.

היא כותבת שירים על עצמה

היא כותבת שירים על עצמה כל הזמן וחושבת שאף אחד לא ישים לב היא כותבת שירים על איך שהוא יחשוב עליה כשהוא יבוא ואז היא מוחקת אותם מילה אחר מילה בסדר הפוך כי היא לא מאמינה שהיא שווה את המחשבות שהיא כותבת שהוא יחשוב כשהוא יבוא.
היא כותבת שירים על עצמה ומביטה בעננים שזזים אתמול, היא אומרת, הירח הפעיל עלי קסם, היא אומרת, אני נשבעת לכם בשמש, והרי אין דבר יקר יותר מלבד השמש והדשא שאוסף אותי אל זרועותיו.
הוא יסתכל עלי, היא כותבת, במבט כזה של סקרנות ושל צימאון, ואני אבנה לי את הקיר שלי ולא אשאיר סדקים שעיניים של אנשים רואים, רק סדקים בשביל השמש, בשביל הליטופים, והוא יראה את הסדקים והוא יתחיל לפרק מהאמצע, לא מהסוף, לשני הכיוונים. ואולי אני אמשיך לבנות את החומה אבל הוא יהיה עקשן כי הוא יהיה סקרן, הרי, ואני אהיה שווה את ההמתנה, ובסוף אני אבכה איתו, היא אומרת לעצמה. כותבת ומוחקת מילה אחר מילה בסדר הפוך, מהסוף להתחלה.
והיא נשארת עם שיר חדש ושורה אחת: היא כותבת שירים על עצמה. ודף לבן שמחכה שכל המילים שבאות לה בזמנים הכי פחות נוחים ימלאו אותו אבל שום דבר שווה לא בא. כי כמו תמיד היא נסחפת עם המחשבה וממלאת עוד קומה בקיר הפרטי שלה ומחכה.

ככה זה מתחיל

ככה זה מתחיל, היא אומרת. אחרי שהספרות של השעה הופכות מהכי גדולות להכי קטנה ואת רק רוצה לישון את השעות שאת צריכה, סופרת אחורה כל דקה שחולפת בחלל. במקום לכאוב אותך החוצה אני מתעסקת בדברים מסמנת וי על סידורים שהייתי צריכה לסדר אבל לא באמת הייתי צריכה לסדר כי גם ככה הם חיכו לי כבר חודשיים. אבל עכשיו זו הזדמנות טובה לאפס את הרשימה כי לי יש רגש שאני צריכה להתמודד איתו ושאלות שאני צריכה לתת להן להתבשל בפנים אבל עדיף, כמובן, לעשות דברים אחרים.
במקום לכתוב אותך החוצה אני מרגישה אותך בפנים. היציבות שלי רועדת קצת, המציאות קצת מטושטשת. משחזרת מחשבות ומנסה להבחין היכן הפחדים והיכן המלאכים, נו, אלה שיודעים דברים, שמזהירים. אולי אני סתם אוכלת סרטים. אולי אבל בכלל לא.
ככה זה מתחיל, ברגעים שאני כבר לא יודעת מהי מציאות ומהו הדימיון, ברגעים שאני שואלת מה בניתי ועל סמך מה, ומה בראש עבר לך. ובכלל, למי צריכים להקשיב בעולם המבלבל הזה? אם רק בפנים יש מגוון קולות מנוגדים, וזה עוד לפני התייעצות עם אחרים... גם בשקט אני כבר לא רגועה.
בהפגנה אלימה אני מוצאת יותר קרקע מאשר בנשיקה קטנה (תמימה?). בהפגנה אלימה אני מוצאת יותר קרקע מאשר על ספה באמצ…

סלון

אולי פשוט היינו צריכות להכניס קצת רכות לחיים שלנו, כי העולם קשה ואנחנו לא נותנות לו הנחות ואין למי לבוא בטענות, כי בחרנו בעצמנו את הדרך הקשוחה. אולי פשוט היינו צריכות לרכך קצת את הדברים, להיזכר שאנחנו נשים, שההבדלים חשובים בדיוק כמו הדימיון, שאנחנו רכות ופשוטות וזה בסדר.
זה יותר מבסדר, זה אפילו מעולה. והיינו צריכות להיזכר בזה.

טשטוש

במשפט של מוחמד אבו ח'דיר כי ת'אורה הזמינה נכנסתי כמו מלכה, בית משפט בשייח' ג'ראח, מאבטחים לבנים יהודים מחייכים אלי. לאן באת? למשפט של אבו ח'דיר. מה הקשר שלך? חברה של המשפחה. פרצופים. מוזר. טוב. צחוקים על האופניים החשמליים, הסוללה שאצטרך להפקיד בכניסה. נכנסת עולה, מחוץ לחדר עומדים פלסטיניים. באנגלית, לא מכניסים? מלא. מסתכלים עלי, בטח שואלים: מטעם מי הגיעה, אולי מניחים שאני בצד של הרוצחים. מקשיבה, בוררת מילים בערבית, חושבת כמה זה חשוב לדעת ערבית, להגיד להם שהכל בסדר, אני בצד של הצדק. נכנס חובש כיפה. נדחף כמו ישראלי טוב. בטח מטעם הרוצחים. מוחקת את המחשבה. אני עושה לו מה שהם אולי עשו לי. לא מצליחה, פוגשת את הגזענות של עצמי: מרגישה אותה בגוף. מחכה. מודעת להבדל בין העברית שלי עם המאבטח לעברית שלהם. ת'אורה מתקשרת, בדרך אחרי מבחן