דלג לתוכן הראשי

דלת (לנשום בשניים)

הנה אני פותחת דלת לרווחה
והאוויר נכנס
מעט קריר
מעט עצוב ונושב, ונושף ונושם
ואתה, איתו
כאילו כלום
כאילו אתה חלק מן הרוח.
אזהרה:
אם תסגור את הדלת אאלץ להוציאך דרך החלון
כי אין מספיק אוויר לנשום בשניים
אין מספיק אוויר בכלל.

הנה דלתי,
הנה חיי.
פתאום אתה כאילו חלק אבל רק
כאילו
כי לו
היית חלק אמיתי
לא הייתי שואלת את עצמי
את כל השאלות שאני שואלת
עכשיו.

הנה אני.
פתאום אתה מולי ואני כבר לא יכולה להסתכל ישר.
לא יכולה להביט ממש עליך כי אז אני
אטיל ספק במי שאני
ובמה שאני רוצה
ואאלץ להוציאך
לנעול את הדלת חזק חזק מאחוריך
לוודא שבפעם הבאה שאבקש לנשום קצת אוויר פנימה
אף אחד לא ייכנס שוב בטעות
כך פתאום
באמצע היום
כאילו כלום
וישאיר אותי עם סערה בתוך הבית
בתוך הגוף
בתוך הנשמה העדינה שלי.

אני משחררת אותך לאט לאט,
כי לא ביקשתי ועכשיו אני לא יודעת אם בכלל אני רוצה
לשחרר
או לחשוב את המחשבות האלה.
אתה רואה, אתה מפריע לי לחשוב את הדברים החשובים
על החיים ועל המוות ועל אנשים שמחפשים
דרכים חדשות להיטיב, לשנות
להרגיש בעוצמות.
לנשום.
ובמקום
כל אלה, אני חושבת על דרכים להיפגע
ועל דרכים להיסגר
ועל דרכים שיעזרו בהכחשה
של כל הסיפור הזה.

הנה דלתי,
הנה אני.
עץ שמתנדנד ברוח כשהיא חזקה מדי,
כשהיא לא לבד.
אני עוצמת עיניים, אני עוצמת
אותך, מוחקת
מחשבה אחר מחשבה
בודקת
איפה אתה בתוך הסערה
ואיפה כל שאר הקולות שאומרים לי מה לחשוב עליך ועלי ועל הדברים שקורים בשקט
בין המילים
כשהגוף מפסיק לדבר והנפש מתחילה לבקוע
או אולי ההיפך, כשהנפש
משתתקת והגוף מתחיל לומר את דבריו,
להיכנס בדלת.
אני תוהה
אם לשונך דוברת את גופך או את נפשך
אם ליבי שומע את גופי או את נפשי
ואיך אפשר להתנתק
מכל הפחדים הלא ברורים האלה,
מכל החומות השקופות האלה,
מכל ההבניות המחניקות האלה.

הנה חיי.
הנה מחשבותיי המשונות
הנה בטחוני העצמי כשהוא צונח למטה
ככה
עלה מן הצמרת שנופל בסתיו
ועד שהוא מנשק את האדמה, הוא מחפש מגע ברוח
מחפש איך לא להישבר בדרך
איך לשרוד את המוות.
הנה חיי.

מחפשת את מגע האדמה, מחפשת חופש מחפשת
אמת שמדברת בין המילים ברווחים השקטים של הרוח
כשהיא מובילה אותי אליה בליטופים קטנים של אהבה מחפשת
את הרגע בו אוכל להשתחרר מהפחדים שלי
מהחלקים הכי שחורים שלי
מהרעש של ההמתנה וחוסר ידיעה מחפשת
לפתוח עוד חלון כדי שיהיה כאן מספיק אוויר לנשום בשניים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…