דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2015

אל-וואלג'ה

אם היו פה שתי מדינות הייתי אולי בוחרת את השנייה.
אני מחזיקה את קליפות גרעיני החמנייה שהשארת אצלי, משחזרת רגעים שקטים של קשר אנושי שלא דורש שפה משותפת. למרות שאיני יודעת לענות לך בשפתך, את עדיין מביאה לי חמנייה מיובשת גדולה, מצביעה שאוציא קצת גרעינים ואכבד את עצמי, מוציאה קצת ופותחת לי את האצבעות, שמה אותם על כף ידי. אני מכבדת את עצמי בגרעינים הכי טעימים שטעמתי בחיים, קוטפת עוד לבקשת האצבע הקטנה שלך שמצביעה ונזכרת ברגעים דומים במדינות רחוקות: ילדות משחקות בתוך העוני, מחייכות מתוך הלכלוך יושבות ומחכות ושותקות בטבע, נהנות מהמיץ של המנגו הטרי שנוזל מהידיים עד המפרקים וקופץ לאדמה צוחקות איתי בלי לדעת מילה של אותה השפה.
בחדרי במדינה האחת בעולם מתועש ורועש אני מגלגלת את קליפות הגרעינים שלך בין האצבעות שלי ומדמיינת חיים אחרים וכמה שהם רחוקים, ככה הם קרובים.
אם היו פה שתי מדינות אולי הייתי בוחרת את האחרת.
זה לא שאני לא אוהבת אותך, פשוט לפעמים אני צריכה קצת שקט, קצת כפרים
קצת מקום לנשום אוויר נקי של הרים רחוקים, לשבת ולחכות ולשתוק בטבע ולהינות מהמיץ של האבטיח שיאסר קטף הרגע,  שנוזל לי מהידיים למרפקים ושנשפך על האדמה שבוכה …

חתולים ii

מזל שיש לי חתולים שיהיה לך עם מה להתעסק בזמן שאני אומרת לך את הדברים שאינך רוצה לשמוע ויהיה לשתינו על מה להביט כי אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים תוך כדי שאני אומרת את המילים שאני לא באמת רוצה לומר אבל יודעת שהן הנכונות לשתינו ושעדיף עכשיו אפילו אם זה הדפוס הרגיל שלי אפילו אם אני תמיד בורחת, אני בורחת כי אני יודעת שצריך לברוח עכשיו, כי בסוף זה לא יתאים ולא כדאי לחכות להישבר לאלף רסיסים ועדיף שנפתצל לכמה חתיכות בצורה שקל יותר להדביק אחר כך, עכשיו.

מורכבות

אני צריכה לכתוב עבודה, את העבודה האחרונה של השנה שאני גוררת, ממשיכה לגרור, מתעלמת כי יש דברים חשובים יותר מלכתוב עשרה עמודים על תיאוריות, יש אמת בחוץ, יש פרקטיקה, יש שינוי שצריך לעשות אותו במקום לכתוב אותו.
אני צריכה לכתוב עבודה ובמקומה אני כותבת מילים אחרות, נזכרת ברגעים קריטים בשנה האחרונה, נזכרת ברגעים שעיצבו אותי ושהפכו את כל עולמי מבלי שאדע, כמו הרגע שישבנו אצלי בבית אחרי שהיו חטיפות ורציחות ושאלנו מה לעשות. את הכרת את מ' מהתיכון וידעת שהוא פעיל איכשהו, ידעת שהוא יביא לנו את הישועה. היינו חסרות אונים ואני בכלל לא ידעתי רבע מהדברים שאני יודעת היום, ואני בכלל עוד האמנתי במדים האלה, הם חיכו לי בתיק שגם הוא חיכה לי כי ידעתי שעומדים לקרוא לי, ורציתי. רציתי שיקראו לי. היום אני כבר לא רוצה, אבל אז לא ידעתי כלום, עוד לא פתחתי את העיניים, עוד לא הבנתי את המורכבות של המורכבות, עוד לא ידעתי ובטח גם היום אני עוד לא באמת יודעת כלום.

התקשרנו אליו, והוא אמר לנו שברגעי שפל כאלה הוא קורא קצת בשיחה מקומית. היום אני יודעת מה זה שיחה מקומית, אז עוד לא ידעתי. ורק עברה שנה, איזה קטע. אבל זה לא עזר ל…