דלג לתוכן הראשי

אל-וואלג'ה

 אם היו פה שתי מדינות
הייתי אולי בוחרת את השנייה.

אני מחזיקה את קליפות גרעיני החמנייה שהשארת אצלי,
משחזרת רגעים שקטים של קשר אנושי שלא דורש שפה משותפת.
למרות שאיני יודעת לענות לך בשפתך,
את עדיין מביאה לי חמנייה מיובשת גדולה,
מצביעה שאוציא קצת גרעינים ואכבד את עצמי,
מוציאה קצת ופותחת לי את האצבעות, שמה אותם
על כף ידי.
אני מכבדת את עצמי
בגרעינים הכי טעימים שטעמתי בחיים,
קוטפת עוד לבקשת האצבע הקטנה שלך שמצביעה
ונזכרת ברגעים דומים במדינות רחוקות:
ילדות משחקות בתוך העוני, מחייכות מתוך הלכלוך
יושבות ומחכות ושותקות בטבע,
נהנות מהמיץ של המנגו הטרי שנוזל מהידיים עד המפרקים וקופץ לאדמה
צוחקות איתי בלי לדעת מילה של אותה השפה.

בחדרי במדינה האחת
בעולם מתועש ורועש
אני מגלגלת את קליפות הגרעינים שלך בין האצבעות שלי ומדמיינת חיים אחרים
וכמה שהם רחוקים,
ככה הם קרובים.

אם היו פה שתי מדינות
אולי הייתי בוחרת את האחרת.

זה לא שאני לא אוהבת אותך,
פשוט לפעמים אני צריכה קצת שקט, קצת כפרים

קצת מקום לנשום אוויר נקי של הרים רחוקים,
לשבת ולחכות ולשתוק בטבע
ולהינות מהמיץ של האבטיח שיאסר קטף הרגע, 
שנוזל לי מהידיים למרפקים ושנשפך על האדמה שבוכה ומחכה
ושותקת וסופגת
את הדמים שנשפכים בגלל המריבות המוזרות שלנו על חלוקה ועל שנים.

ואת, את צועקת, זועקת, כועסת,
ולפעמים כבר אי אפשר לשמוע את עצמנו מרוב הקולות שסוגרים לבבות
והזיהום שסוגר את דרכי הנשימה שלנו.
אז הייתי בוחרת את השנייה, כנראה,
כי היא שקטה ויפה ושותקת,
כי היא מאפשרת לנשום,
לעצום עיניים
ולהיות פשוטות.


תגובות

  1. דבש.
    וכל עוד יש פה מדינה כובשת אחת , המפלט של הלב הוא בכפר עם הילדה הזו ואבא שלה

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…