יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

On a plane from NY to JLM - 9.2015

It’s been a while since I’ve had trouble expressing gratitude – it’s such a natural process for me, and suddenly, here of all places, with paper and pen, with thoughts of gratitude that are overwhelming my heart and my body, I’m facing difficulty.

Planes often make me evaluate my life, because of this imminent fear that clutters our minds about crashes and deaths, and because being in transition, I suppose, always makes one think backwards and forwards and hope for some closure, or understanding, or growth.

If all goes according to plan, (and so far it hasn’t, so who knows?), I will be celebrating ten years post-high school, graduating with a B.A., two years from today. In the eight years that have passed, I’ve learned more about many things, and life became more and more gray-that is, more and more colorful, not black or white- it became complex yet simple, difficult to extrapolate yet clear, so clear, but so confusing. I’ve done 180 degree turns (and 87, and 53, and 136, and 172) in ideologies and in actions, but all of them have pivoted on several core axes: the importance of internal work, the importance of being with people and with oneself, the undeniable belief that the human experience is nonviolent in its fundamental state, and the strive towards justice – universal, global, communal, and personal. But facts and figures have revealed themselves differently over the years, and with them, my political beliefs and theories of change and social actions have shifted. My patience and my thirst for knowledge, for hearing subjective truths through narratives, for creating and innovating a breakthrough via cultures and psychology, have created in themselves more and more space for love, for active listening, for setting aside judgment and seeing a different perspective on reality that can easily scare most of us.

Don’t get me wrong, I have plenty of work to do and a long way to go, but I’m creating space for questions and for their potentially surprising answers – and that is one of the first steps on this journey towards conflict resolution, towards peace, towards creating a new reality, a new human experience.

I‘m young and getting younger and more “naïve” every day, because kids ask questions and my truths, the answers I was taught before I got the chance to ask, have been on shaky ground for quite a while now. On this turbulent plane ride I see a metaphor of my changing understandings, only sure of two things:
1. I will never be sure of anything, and
2. In the end, we are all made of the same stardust – we are all flesh and bones and souls that breathe oxygen into our lungs and blood into our veins.
And that’s all that matters.

Eight years post-high school, millions of changed cells later, after a short visit back at high school, I am overcome with profound gratitude and understanding of the effect some of my teachers have had on me, and , in turn, I hope, one day, on the world, as a result of the little steps I am taking to make it a better, more just one. I suddenly see the support and trust – even more, the faith and the awe, the vision – that some of them (of you) have given me. I write these words and my body reacts: my heart beats faster, my eyes feel the tears of gratitude await their turn, my knees weaken, my breath quickens. How blessed I am to have been seen and to have been pushed forth, and how silly I was for not noticing it deeply in the moment, as it was happening. But that, too, I suppose, is no accident.

I feel it necessary to say (write) two unconventional feelings/thoughts/streams from the bottom of my heart, because one never knows when one will be taken and it is important to say such truths:
1. I am so deeply grateful and humble for all of the aforementioned processes and the people who have been a part of them, and those who will continue to be a part of this process, knowingly or un. I’m grateful to those who have imprinted in me the stamp for social actions and human rights and justice, and wish to let them know how deeply they’ve touched me and propelled social action to go forth: teachers who recognize me and picked me out to attend leadership seminars at such a young age (middle school); teachers who taught me about the detrimental power of silence and who sent me to learn and meet young leadership; teachers who provided the platforms for young social change and activism as a teenager, and pushed me forward more than they probably imagine. There were others, teachers and guides and friends, there still are and always will be, who created my strong personality and instilled in me independence with a soft foundation to fall back on – my parents, of course, (both sets of them), some of their friends who were like aunts and uncles for me, teachers who pushed me academically and artistically, the social worker who helped me overcome what felt like severe suicidal depression, my friendships and the ridiculously difficult situations that life dealt us, women who inspired me just by being themselves- strong powerhouses, unapologetic, always pushing forward through obstacles into positivity and faith, women who taught me generosity and gratitude, people who taught me the kind and caring ways of travelers and locals who took me in, people who broke my heart- even if just for a brief moment, and even if for a bit longer- but returned my faith in love, friends who shared my definition of friendship, unofficial teachers from whom I’ve learned the “field” and who’ve become friends for whom I harbor an intense amount of love, managers at work who’ve taught me endless things about life and professionalism and who let me initiate and trusted my ideas and plans, and people who share my passion, and people who’ve left along the way and taught me disappointments, and people I’ve left along the way who taught me to save my energy – all this, and I only just turned twenty-six.
So thank you all, those who saw and supported and those who didn’t and through that, -taught me hardships and independence.
2. It is taboo but I’ve let down my guard almost completely and I feel the need to yell out loud my thoughts about death (which, to me, comes hand in hand with gratitude), whenever it may be – tomorrow, or in 80 years, or somewhere in between, or before or after. My recent visit to my old home has created much conversation about fear for my safety because of my work and what I feel is my life’s mission, the path that I strongly and definitively walk on, and that has led me to some thoughts, along with this plane and all the things I wrote in the beginning.
I wish for it to be a happy one, for you to know that every moment, even the darkest of the dark, I am grateful for every breath, for every person, for every feeling in my body. And that makes my future death acceptable and even, if I may, celebratory, as I spend my moments living, growing, fulfilling my destiny and potential – doing what I love, or accepting the struggle and adding a dash of gratitude and faith into what I must do but love a bit less (school). And loving the dark times just as much as the bright ones, even deaths and sicknesses, having faith and trust – even when I don’t trust, I trust that I shouldn’t be trusting, that this, too, is a part of the path. So this part is really a favor I ask of you regarding my death – make it celebrating, please, no matter the circumstance. I live fully, so in death we should be happy and fulfilled, even if it is a tragic or unnatural one. (Nothing is unnatural, though, if there is a path, and I believe there is one, to a certain extent.)
My words don’t mean to be morbid; they are sincerely happy and gracious, from the depths of my blood and my breaths.
Thank you, those I’ve mentioned and those I haven’t, every single one of you has made me who I am – some of you are more aware of it than others, and I am more aware of some of the impacts than of others, but in the end, we all interact - even if only for a moment - for a reason.

יום שלישי, 1 בספטמבר 2015


אני יודעת את הכל בעל פה בעיניים עצומות. בחוץ איש ביטחון מסתכל בפלאפון במקום עלינו, רגע, לא, זה בעצם מתחיל באבטחה בכניסה לכביש הפנימי, ילדות בנות תשע-עשרה מוודאות שאני לא ערבייה ואז אני מסתבכת בכביש העגול, מרגישה כמו עכבר במבוך, סתם עושה סיבובים כדי שמי שמסתכל מלמעלה יצחק ויהנה קצת, אם כבר. ואז איש הביטחון שלא באמת בודק, ובגלל שאני תמיד נוסעת עם שני תיקים קטנים אני הולכת ישר לדלפק הממוחשב במקום לחכות בתור ולהתמודד עם אנשים, ואני תמיד לבד. גם אם הסיעו אותי, למרות שגם זה בדרך כלל לא קורה, אבל נגיד שכן, אז רק מורידים אותי בכניסה ואף אחד לא מחכה. גם לא בחזור, בנחיתה, כמעט אף פעם לא מחכים. בנחיתה הנוראית הזאת אז, ביקשתי ממך אז באת לפגוש אותי, ופעם אחת חברות שהיו איתי רצו קדימה כדי להיות שם לפגוש אותי, זה היה נחמד, וזה חימם לי את הלב. אבל בדרך כלל לבד. הלוך חזור.

ואז המחשב מוציא לי את הכרטיסים ומסמן לי לאן ללכת ואני רק רוצה להגיע ולשבת, אז אני הולכת דוך, ישר, דרך איפה שכולם נפרדים מכל האנשים שחיכו להם כי מכאן הלאה זה נוסעים בלבד, דרך האישה שפעם הסתכלה על הכרטיס אבל היום היא סורקת אותו במחשב, דרך התור של השיקוף שמתפצל לכל הכיוונים כמו מרבה רגליים אחד גדול שמורכב ממלא אנשים שמתחלפים כל הזמן, וכל הזמן הזה אני מרגישה בגוף כל כך הרבה דברים שונים והכל מתנקז לתוך הלב שפתאום מרגיש עדין ורגיש וקטן ומפחד ומתרגש וגם קצת מתבאס.

ואז אני תמיד בדילמה אם לבקש לא לעבור דרך הדבר הזה שבטח מקרין חומרים ניסויים כדי לוודא שאני לא מחבלת בפעם העשירית בכל התהליך הזה, ותמיד אני נכנעת כי אין לי כוח ו, וואללה, מה כבר פעם אחת (ועוד אחת ועוד אחת) תעשה לי. ואז פולטים אותי לתוך אולם הדרכונים, שהשתנה כל כך הרבה פעמים עם הטכנולוגיה הזאת שלא מפסיקה להמשיך, ופעם היה חם ולא היה מיזוג והיו מלא תורים לחכות לאנשים מאחורי הדלפקים שהסתכלו עלי ועל הדרכון ועלי ועל הדרכון שוב ובסוף חתמו, אבל אז עשיתי את הכרטיס שלוקח שלוש שניות בדיוק ואין שם תור אף פעם, והפעם היה גם חלק אחר של דרכונים ביומטריים ופתאום חשבתי על הכרטיס שלי וכמה הוא נוח אבל כמה אני בעצם רוצה שלמדינה תהיה את הפרטים האלה שלי? תמונה של כף ידי בכל יציאה וכניסה. כמעט כמו צ׳יפ בתוך הגוף וזה בטוח בדרך.

ואז עוברים את האיש שפעם היה בודק את החתימה אבל היום הוא עומד ליד העמדות של היציאה שסורקות את הכרטיס שהדפסתי במכונה שזיהתה את היד שלי, ואז הדלת נפתחת והכל נראה פתוח וגדול כי מצד ימין יש מלא חלונות גדולים ומרחבים של מטוסים, ואני יודעת שמתחתיי עוברים כל האנשים שיוצאים עכשיו למקום שממנו באתי, ומצד שמאל תמיד יש שתי עגלות גולף כאלה של הביטחון, ריקות, מחכות שמישהו יפעיל אותן, ויש תערוכה של ארץ ישראל היפה, תמיד תמיד, עם תמונות של מטר וחצי והסבר על ישראל שמתחבר לשלט מלפני כמה דקות שמזכיר לנו שאנחנו שגרירים של ישראל תמיד בחו״ל וכדאי לנו להישאר ייצוגיים כי כולם אנטישמיים וצריך להוכיח שאנחנו בעצם טובים, והמרחב הזה תמיד חונק אותי, תמיד גורם לי לרצות לברוח, והתענוג הזה נמשך דקות ספורות ואז שוב הכל מצטמצם כי הנה, הגענו לאולם השופינג שהשתשנה כל כך הרבה פעמים והפעם יש באמצע מזרקה, היא כבר שם כמה שנים נדמה לי, ואנחנו במעגל של דיוטי פרי והכל נוצץ ואני מזכירה לעצמי שזו רק הכנה לסיוט החומרי שאפגוש ביעד.

ואז מתחילה לי הסחרחורת, משמאל יש דיוטי פרי גדול ובנק הפועלים, מימין יש חנויות, איפשהו בתוך הבלגן הזה יש גם מלא אוכל ואנשים שחלקם בודדים וחלקם בודדים יותר אבל מוקפים היטב באנשים שהחליטו לטוס איתם. ואני עוצמת עיניים כמעט והולכת ישר לאיזור של השער שלי, ובדרך אני עוברת שירותים נקיים וכספומט שמוציא שקלים ודולרים ויורו ואולי גם פאונד, בעמלות גבוהות מדי. ואז עוד בית קפה יקר מדי (פעם היתה על זה כתבה בדה מרקר, או בכלכליסט, או משהו כזה) ועוד קיוסק שלוקח דולרים ומבקש לראות כרטיס טיסה לפני התשלום, ופעם הייתי מסתובבת ומחפשת ספרים או דיסקים בתו השמיני אבל היום, מאז המוות, אני רק רוצה לשבת ולנשום ולהתשחרר מכל המסחריות הקפטילסטית הזאת, כי כואב לי הראש אבל אין לי מים ואני אחכה בסבלנות למטוס.

ואז אני מסתכלת ימינה,ליד השער, בסוף המסדרון של האגף של השער שלי, שם יש קופסת סרדינים גדולה שאנשים שמעשנים מחפשים בנרות, והם מכניסים את עצמם לתוכה ונושמים ונושפים ושואפים את עצמם למוות ואני נזכרת כשדני מת אז צחי וגילה עישנו ואני נכנסתי איתם כי גם אני רציתי למות, וגם כי רציתי קירבה של אנשים שהכירו אותו, אבל זה לא עזר בכלל, חוץ מלקרב אותי עוד צעד אחד לקראת המוות. ומאז, כל פעם אני מחפשת את דלת הזכוכית הזאת שהריח ממנה מתנדף החוצה לאיפה שמוכרים קפה, כל פעם זו רשת אחרת, ואני מסתכלת, מרגישה את כל מה שהרגשתי אז, נזכרת בשיחות הטלפון שהודיעו שאני בדרך, ועוברת לשבת במקום קצת מרוחק מהשער שלי, ופותחת עיניים.


מסביב, כל הגוונים של כל האנשים עם כל הסיבות שבעולם לעלות על מטוס ליעד מסויים. אני ממציאה. מזהה מי פה כדי להגיע להלווייה, מי בא לעשן סמים ולגלות את הגוף של כל מיני אנשים אחרים, מי איש עסקים ומי חוזרת לביקור מולדת. ואני אף פעם לא יודעת מה אני עושה כאן ולמה, ואיך שוב אני מנסה לקטלג את עצמי. אז אני מפנטזת סיפורים ואז אני צריכה להסתכל בלי לשמוע אז אני מוציאה את המוזיקה שלי, וכשהאחרונים לטיסה כבר עלו אני פוסעת, אוזניות של שנות התשעים מחבקות את צווארי, פעם זה היה עם דובי אבל מאז קצת התבגרתי, אל עבר השער. נותנת את הכרטיס למי שעמדה כנראה מאחורי הדלפק שלא עברתי בו בהתחלה כי היתה מכונה ואני לא שולחת תיקים, והיא כבר לא קורעת את הכרטיס אלא מעבירה אותו עוד סריקה ואז אנחנו נתקעים בשרוול שנראה כמו מרפק שמוביל למטוס, ובדרך יש שיחות טלפון אחרונות ותצוגה של בנק הפועלים בכל העולם עם תמונות חמודות שמעוררות חיוך למרות שזה מגוכח כי זה עוד חלק מהעולם הממוסחר שלנו והנה הם הצליחו, כנראה, ואני ממציאה את הסיפורים של האנשים בתור, מי כאן בפעם הראשונה ומי כבר רגיל לטיסות האלה, מי בדרך לבקר משפחה ומי עומדת לגלות עולם חדש ומפתיע.

 ואז הדיילת מחייכת ואומרת לי איך להגיע לכיסא שלי ואני מתחילה לתהות אם תשב לידי מישהי חמודה ורווקה ותהיה לי חווייה מהסרטים או אם אצטרך להצטמצם בתוך הכיסא שגם ככה קטן כדי להימנע ממגע מיותר עם גבר זר מבוגר ומוזר, ובינתיים התור לא זז כי מישהי מתארגנת על התיק למעלה והתיק למטה ולטפס על האנשים שכבר התיישבו בשורה שלה - הרי היא יושבת ליד החלון - ואז אני בודקת מראש מי נמצא ליד הכיסא המיועד לי ואם יש מקום לתיק אחד למעלה והאם הוא ישראלי או זר והאם הוא נראה שהוא מחפש לדבר ורגע, אני בעצם לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק שכל זה יסתיים כבר ואני אחזור הביתה עוד כמה טיסות מעכשיו- כי תמיד יש לי כל מיני החלפות והמתנות בדרך.

לפעמים אני נרדמת לפני ההמראה בכלל ולפעמים אני לא נרדמת כל הטיסה, ותמיד אני שומעת חלקים של הדברים מסביב, כמו הבחור שמפלרטט עם הבחורה שיש לה חבר והוא מתעניין בדברים המשעממים שהיא אומרת והיא בכלל לא קולטת את המצב, או אולי אני זאת שלא קולטת נכון, אבל מה זה משנה, הכל בראש בכל מקרה, ואני רק ממשיכה לדמיין ולהמציא את הסיפורים האלה ולכתוב לכל האנשים מסביבי מכתבים אליטיסטיים שגורמים לי להישמע מגעילה וביקורתית ואני מרשה לעצמי כי אנחנו באוויר ומותר, כמו, לדוגמא:

אתה בטח נורא מתגאה בשעון הזה שלך, ואני בכוונה אומרת נורא למרות שבדרך כלל זה מצחיק להשתמש במילה הזאת בתור מילה נרדפת ל״מאוד״ כי היא מלאה במשמעויות שליליות וגדולות. גם הקול שלך מסגיר אותך, מסגיר לפחות את הסביבה שלימדה אותך להיות גבר גבר שמתאמן בחדר כושר והולך קשוח, גאה, עם לסת נעולה כשהשיניים האחוריות שלך נוגעות אלו באלו ואתה לא יכול לחייך כי אתה בעל כוח ומה שאתה רוצה אתה משיג. וכשאתה מדבר עם הבלונדינית האמריקאית לידך שכל הזמן מזכירה את חבר שלה אתה משחק עם הידיים בצורה נורא גברית שמפעילה את הוורידים שבולטים על השרירים והיא צוחקת ומספרת את כל הסיפורים שסתם גורמים לך להרגיש פחות בודד, שמפיגים לך את הפחדים והחששות שאסור לך להראות. ובטח כשתנחת תתחיל מסע של בחורות ואלכוהול וסמים ואולי מדי פעם הבדידות בכל זאת תזדחל פנימה ואולי מדי פעם לא תצליח להקיא אותה החוצה עם כל המעשים שלך ואני מקווה שכשתתעורר יום אחד כבר לא יהיה מאוחר מדי.


ואז אני משלבת רגליים בלוטוס (כבר הורדתי נעליים) וההוא לידי בטח מסתכל אבל לא איכפת לי, אני כבר עם המוזיקה שלי, וכשהאוכל בא תמיד הם מביאים לי קודם ואני מרגישה אלף עיניים מסתקרנות ומנסות לנחש איזה אוכל מיוחד הזמנתי ובדרךך כלל הוא לא כזה נורא כמו שכולם היו אומרים פעם.

ובתוך כל הדבר הזה אני בדרך כלל בוחרת מוזיקה עצובה או אינטנסיבית, נוסטלגית, פופולרית. חושבת הרבה על מוות, גם כי דני, וגם כי אחד מהסימנים שלי בלוח של המאיה קשור איכשהו למוות, וגם כי כך לימדו אותנו לחשוב כשאנחנו באוויר, וגם כי זאת אני וזה תמיד מעסיק אותי בלי קשר. ואני מלאה ברגשות מעורבים על ישראל ופלסטין, על חברים ועל חיים, על הבדידות שנוטפת מאנשים כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, למרות שהם מנסים להסתיר אותה כאן יותר מאשר בכל מקום אחר. ועל שיחות חד פעמיות עם אנשים שמרגישים שזה קל ואפשרי כי אף אחד לא יציב, לא נמצא בבית, כי כולנו בדרך לאנשהו וזה מאפשר חופש ולדברים לקרות, שיישארו באוויר, ובגלל זה הבחור לידי אומר לבחורה עם החבר ״וואללה נחמד״ למרות שלא איכפת לו בכלל.


לפעמים זה התחלות ופעם הייתי באמת מתרגשת, בייחוד כשהייתי באה לארץ, והיום אני לא מסוגלת לעוף כי זה אוויר ואני צריכה אדמה, קרקע, שורשים. ולטוס זה כל כך לא טבעי, זה מוציא אותי מכל האיזונים שהגעתי אליהם, מכל הדברים שבניתי, זה עושה לי כל מיני דברים מוזרים בגוף. אני תמיד חולה ומשלשלת ורועדת כאילו שתיתי קפה, כוס אחת בכל עשר דקות בשעה האחרונה.

ועכשיו, כמו תמיד, אני כותבת וכותבת וכותבת. לא יודעת למה דווקא באוויר אבל ככה זה, הכל יוצא מכל הכיוונים ואני מוציאה רצף של מילים בפרוזה ובשירה והעננים מאפשרים את זה, ואולי בעצם אני מצמיחה שורשים הפוכים שנטמעים בתוך השמיים ובסוף אפגוש אותם בבית, אחרי שגם הנפש שלי תעזוב אותנו.

מה אני אגיד לך? אני זוכרת את הבכי החודר שלך בבית החולים, ופעם כשהיית ילדה, איך התביישת והתחבאת בפינה ליד הפסנתר. ואולי הוא כן מתעלל בך כמו שכולם חושבים, אבל אולי מה שיותר חשוב זה שמישהי מקשיבה לך ומאמינה לך ואז, אם הוא באמת ככה, אז את תוכלי לבוא ולהגיד יום אחד. אבל אני לא חושבת שהוא ככה כי גם אני הייתי רוצה לברוח במקומך, כי אני זוכרת אותך למרות שלא הייתי פה הרבה, אני עדיין הכי קרובה אלייך מכל מי שנמצא בצד הזה ואני זוכרת הרבה. והצרחות שלך בבית החולים, רק בשביל לתפוס אותן היה חשוב שאהיה, כי הוא לא היה, וכי כל השאר התעסקו בבכי של עצמם, אז לך, וגם לו, אני הייתי שם, ונראה לי שברגעים כאלה משפחות מתפרקות. 

שבוע אחרי זה גם אנחנו התפרקנו ואני באתי לתפוס את הדמעות שלה ושלה ושלה, כמו שתפסתי את שלכן, ומאז אני שונאת הלוויות ושבעות ובתי קברות כי אני נזכרת בכל הצעקות ובדמעות ובבכי של ההכי קרובים ובא לי לבעוט להרביץ באגרופים לצעוק שזה לא פייר שככה זה כואב אחרי שהם הולכים.

אני זוכרת את הבתים שהתחלפו ואת איך שכל פעם התבגרת יותר ויותר ואנחנו ריכלנו עלייך שאת גדלה מהר מדי כי יש לך אחריות, ושהוא בורח מכל הדבר הזה למקומות שפותחים לו את הראש בצורה שלא חשבנו שתהיה, ותמיד ממשיכים על אמא ועל אבא, על סכסוכים קטנים ועל סכסוכים גדולים ועל כסף וסדרי עדיפויות, ואיך הכל מיותר אבל נוקשה ומי צריך את זה בכלל, ושוב אוכלים פיצה בארוחת ערב והנה אני, אחרי הכל, עדיין באה ומבלה איתכם כמה שיותר זמן, גם כשאין לי אותו, והנה אני, מפחדת שתשכחי אותי כשאני רחוקה. רק לא לשכוח אותי כי אני הכי קרובה, כי אני באמת באמת אוהבת את שניכם.

אז מה אני אגיד לך? אני זוכרת את כל החששות שלנו, את כל הטלטלות, את הפעם שהוא פתח את הראש על החלון בבית הקודם, את הטיולים בשכונה, את הפעם שנכנסנו למעלית בשבת כי שכחתי שאסור לכם, את הסרטים שהלכנו אליהם ביחד כדי לשחרר אותם ולתת לכם קצת שקט, את הטיפול סביבה והרצון לתת לכם את המרחב, את הילדות שנגנבה מתחת לרגליכם.

מה אני אגיד לך? אולי כולם צודקים לגביו אבל לא נראה לי, ואני אוהבת אותך, ילדה. תמיד. ואני רוצה לרקוד בחתונה שלך, גם אם היא תהיה שלו, כי זו תהיה חתונה שבאמת תרגש אותי, בניגוד לכל השאר. ואני רוצה להיות שם בשבילך מתי שאת צריכה, כי ראיתי בך כל כך הרבה שאי אפשר לבטא, ולא נראה לי שכל השאר באמת מבינים את זה, או אותך, או אותנו, כי הם קצת סגורים לדברים כאלה.


suddenly i sideways stare
and see my self on the sidelines
of life, of common conceptions,
of silent understandings and cultural myths

suddenly i sideways stare
and you are no longer clear and i
question, and you think me
radical but i think myself
healthy and pondering,
rejecting before accepting,
just to be sure

some days i tell stories of life
and late at night i doubt myself.
i must be living a movie screen story
but then the sun returns and the things are as i think them
and life goes on and we feel not, any longer,
because otherwise we'd die
or its equivalent, or worse: we'd
crawl back to center stage

from the sidelines i look sideways, backwards,
i have eyes in the back of my head
but teachers never taught to look in all directions,
to ask of our foundations
what's beneath and why,
to search for water underneath the earth
as only it will quench our thirst.

i suppose digging is our answer,
dirty and long, tiresome and hopeless
but at times,
more beautiful than all the other moments,
and worth every part of the lonely way.

eventually you'll find us,
and you won't even be alone.