דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוקטובר, 2015

בד בבד

ואם את מובילה
בדרכים הנכונות לי
ואם אני סומכת על קצבך,
פוסעת על הקרקע בעיניים עצומות
ומשננת בדממות בין נשיפות
שיום אחד אבין את מעשינו לטובה,
אזי מדוע לפעמים את הסיבה איני רואה?
עם כל הקושי והכאב,
וכל הפחד ששוכב
תחת השכבות המסתירות היטב,
עם כל אלה ועם הדמעות,
האוויר עודו צלול ומלטף
קורץ לרוח לאסוף שברים של זכוכיות,
נושם חיים, לוקח מוות, ומאפשר לנו לצחוק.
הלילה משהו השתנה,
אני אומרת כך הרבה, אני יודעת,
אך אלו הרגעים המרכיבים את הזהות,
מעצימים את הבדידות,
מפלרטטים עם עקרונות ולבבות צמאים לקצב.
אני פוסעת בדרכך,
כתמי דמך
כבר נספגו בתוך האספלט
ואנו לא למדנו שיעורך.
הלילה משהו השתנה.
אני משקרת כך הרבה,
אני יודעת,
ולצד האמונה החזקה שמתגבשת, איתנה,
אני פוגשת סימני קריאה שמתרבים
בשוליים של הדרכים המתפצלות.
והשוליים מתרחבים
ומה שפעם צץ אף מזווית העין,
הלילה מהווה מכשול גדול באמצע הרחוב
באמצע הגוף
באמצע הלב והדרך שעושה הנשימה כשהיא זורמת.
לפעמים אני הופכת סימנים, שואלת, לא קוראת, שותקת, לא מביעה מילים ברורות.
לפעמים אני הופכת משפטים,
לוקחת אותיות ומנתחת מבפנים:
כיצד כותבים ללא פיסוק או רגש,
כיצד חיים בלי מבטים פוזלים אל עב…

בפעם הראשונה שנישקתי אותך זה היה ברחוב

בפעם הראשונה שנישקתי אותך זה היה ברחוב עם גברים אני לא אוהבת אבל איתך זה היה אחרת ועוד בזירה אלימה, נחלאות, יש פה חרדים והנה איתך אני פוגשת את הדברים החשוכים פתאום אני גזענית אבל אני גזענית בגלל הפחדים ובשם ההגנה העצמית ובשם החופש לאהוב ובשם השם שלנו אנחנו מאשרות לעצמנו  למען השם והצדק לעגל פינות, למשוך חוטים בהיגיון שאנחנו משכנעות את עצמנו שיש בפנים. מאשרות לעצמנו לעשות את מה שהם עושים:  להחליט שהם לא מתאימים, שאנחנו צודקות ושהם כנראה אלימים.
גם בפעם האחרונה שנישקתי אותך זה היה בחוץ, ובין לבין קרו הרבה דברים: אנשים בהו כמו שלא עשו כשהיו לי גברים, אנשים שעברו חזרו לאחור, כמעט ראיתי שהם משפשפים את העיניים כדי להיות בטוחים, והם רק גרמו לי לאחוז בידך חזק יותר, שזה בדיוק ההיפך כשזה עם גברים. הרבה דברים קרו: אני שאלתי שאלות אותך ואת עצמי ובתוך הראש שלי שאלתי גם את האנשים שהפחידו ופחדו וגרמו לי להתקשות ואולי גרמו לנו לא להצליח והם בכלל לא יודעים את זה ואולי הם היו שמחים לשמוע אבל אולי גם לא, ואיך זה שאיתך אני הרגשתי את הפרצופים והם עשו אותי קטנה ועד אלייך, לעולם לא חשתי סכינים בעיניים ככה.
אני לא יודעת להסביר תמיד כש…

אחרת

תראו, אני לא יודעת מה כל כך קשה להבין אבל אני פשוט חושבת שזה מיותר לשפוך דמים גם אם אתה החלש וגם אם אתה רק חושב שאתה חלש ואני חושבת שזה לא כל כך עוזר לנו לצעוק ולזעוק ולכעוס כי זה רק בונה חומות והחומות רק מפרידות והפער גדל ואף אחד גם ככה לא מייצג אותי פוליטית אז אני בוחרת בדרך אחרת.
זאת הרדיקליות האמיתית, חביבתי, לא זאת שאת חושבת. אנחנו מדברות על איחוד ואת מדברת על פיצול, גם אם בעינייך את מדברת על איחוד. פשוט את מגדירה את האחר אחרת, אבל את עושה את אותו הדבר שאת אומרת שהאחרות עושות, בערך.