יום שבת, 31 באוקטובר 2015

בד בבד

ואם את מובילה
בדרכים הנכונות לי
ואם אני סומכת על קצבך,
פוסעת על הקרקע בעיניים עצומות
ומשננת בדממות בין נשיפות
שיום אחד אבין את מעשינו לטובה,
אזי מדוע לפעמים את הסיבה איני רואה?

עם כל הקושי והכאב,
וכל הפחד ששוכב
תחת השכבות המסתירות היטב,
עם כל אלה ועם הדמעות,
האוויר עודו צלול ומלטף
קורץ לרוח לאסוף שברים של זכוכיות,
נושם חיים, לוקח מוות, ומאפשר לנו לצחוק.

הלילה משהו השתנה,
אני אומרת כך הרבה, אני יודעת,
אך אלו הרגעים המרכיבים את הזהות,
מעצימים את הבדידות,
מפלרטטים עם עקרונות ולבבות צמאים לקצב.
אני פוסעת בדרכך,
כתמי דמך
כבר נספגו בתוך האספלט
ואנו לא למדנו שיעורך.

הלילה משהו השתנה.
אני משקרת כך הרבה,
אני יודעת,
ולצד האמונה החזקה שמתגבשת, איתנה,
אני פוגשת סימני קריאה שמתרבים
בשוליים של הדרכים המתפצלות.
והשוליים מתרחבים
ומה שפעם צץ אף מזווית העין,
הלילה מהווה מכשול גדול באמצע הרחוב
באמצע הגוף
באמצע הלב והדרך שעושה הנשימה כשהיא זורמת.

לפעמים אני הופכת סימנים,
שואלת, לא קוראת,
שותקת, לא מביעה מילים ברורות.
לפעמים אני הופכת משפטים,
לוקחת אותיות ומנתחת מבפנים:
כיצד כותבים ללא פיסוק או רגש,
כיצד חיים בלי מבטים פוזלים אל עבר כל הכיוונים.
פתאום אני בלילה ופוחדת,
פתאום כאן לבדי ומעט חוששת,
פתאום גם מאבדת אחיזה.
עומדת, צועדת, מרחפת
ממשיכה תוך אמונה ברורה בהליכה הבטוחה על קרקע יציבה,
אך בד בבד מגששת, מהססת, ממששת
צעדים קטנים בתוך האפלה.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

בפעם הראשונה שנישקתי אותך זה היה ברחוב

בפעם הראשונה שנישקתי אותך זה היה ברחוב
עם גברים אני לא אוהבת אבל איתך זה היה אחרת
ועוד בזירה אלימה, נחלאות, יש פה חרדים
והנה איתך אני פוגשת את הדברים החשוכים
פתאום אני גזענית אבל אני גזענית בגלל הפחדים
ובשם ההגנה העצמית ובשם החופש לאהוב ובשם השם שלנו אנחנו מאשרות לעצמנו 
למען השם והצדק
לעגל פינות,
למשוך חוטים בהיגיון שאנחנו
משכנעות את עצמנו שיש בפנים.
מאשרות לעצמנו לעשות את מה שהם עושים: 
להחליט שהם לא מתאימים,
שאנחנו צודקות ושהם כנראה אלימים.

גם בפעם האחרונה שנישקתי אותך זה היה בחוץ,
ובין לבין קרו הרבה דברים:
אנשים בהו כמו שלא עשו כשהיו לי גברים,
אנשים שעברו חזרו לאחור, כמעט ראיתי
שהם משפשפים את העיניים כדי להיות בטוחים,
והם רק גרמו לי לאחוז בידך חזק יותר,
שזה בדיוק ההיפך כשזה עם גברים.
הרבה דברים קרו:
אני שאלתי שאלות אותך ואת עצמי ובתוך הראש שלי שאלתי גם את האנשים
שהפחידו ופחדו וגרמו לי להתקשות ואולי גרמו לנו לא להצליח
והם בכלל לא יודעים את זה ואולי הם היו שמחים לשמוע
אבל אולי גם לא, ואיך זה
שאיתך אני הרגשתי את הפרצופים והם עשו אותי קטנה
ועד אלייך, לעולם לא חשתי סכינים בעיניים ככה.

אני לא יודעת להסביר תמיד כששואלים,
פשוט, לא איכפת לי מאיברים מסויימים,
תמיד חשבתי כך אבל לא היה לי אומץ להבחין
ולהגדיר ולהצהיר ולנסות
כי אני יכולה להיות נורמאלית אז למה לסבך ת'עניינים אבל מצד שני גם למה להסתיר?
ומי היתה חושבת שהחוויות להיות אחרת
הן אלו שגרמו לי להרגיש הכי נזהרת,
להסתתר מאחורי חומה של פחד ושקרים,
דעות קדומות וסטריאוטיפים
מפני דעות קדומות וסטריאוטיפים הפוכים.

אחרי שלא הצלחנו חשבתי עלייך הרבה,
את הרי עשית מאמצים כל כך גדולים
ואני לעולם לא אעז לספר לך אבל ההוא שהטריד אותי, זה היה בגללנו,
כי הייתי טיפשה וכנה והוא התלהב,
ואחר כך עוד יש כאלה שמעזים להגיד לי
שזה רק שלב-ביניים, בסוף גם אותו אעבור,
אני סתם סקרנית, ממשיכה להביט לאחור,
לא מצליחה להחליט,
לא רוצה לוותר על חלום,
לא חלק מהקהילה כשילדה נרצחת,
רק מזדהה מבחוץ. חברה.
סטרייטית או בהכחשה,
לא ברור מה יותר גרוע.

יכולתי לאהוב אותך,
נראה לי שאת יודעת.
בראש שלי ארמון בניתי בשביל שתינו,
אבל הארמון היה עשוי מחול מלוכלך שנגנב מחוף ים מזוהם,
והוא עמד שתול על מים שחורים שנעים ונעים,
ובתנאים הללו
שום דבר לא יכול לעמוד יציב,
אפילו לא להעמיד פנים.

אז היום אני מייצבת את הים,
וכנראה תבוא אחרת
או אולי אחר
ולאט לאט למרות הזעם והזיהום שבאים מכל הכיוונים,
למרות הפחדים והמחשבות שאנו בטוחות שאנו יודעות,
אני אצליח לבנות ארמון טהור יותר
ולחלוק אותו בחלומות מהוססים מעט פחות.

יום שישי, 9 באוקטובר 2015

אחרת

תראו,
אני לא יודעת מה כל כך קשה להבין
אבל אני פשוט חושבת שזה מיותר לשפוך דמים
גם אם אתה החלש
וגם אם אתה רק חושב שאתה חלש
ואני חושבת שזה לא כל כך עוזר לנו לצעוק ולזעוק ולכעוס
כי זה רק בונה חומות והחומות רק מפרידות
והפער גדל ואף אחד גם ככה לא מייצג אותי פוליטית
אז אני בוחרת בדרך אחרת.

זאת הרדיקליות האמיתית, חביבתי,
לא זאת שאת חושבת.
אנחנו מדברות על איחוד
ואת מדברת על פיצול, גם אם בעינייך
את מדברת על איחוד.
פשוט את מגדירה את האחר אחרת,
אבל את עושה את אותו הדבר שאת אומרת
שהאחרות עושות, בערך.