יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

3 שנים

זה השבוע.
זה השבוע של המוות שחודר לחיים זה השבוע
שמזכיר לי דברים
שאני מדחיקה
כל השנה
(לפעמים, מנסה)
זה השבוע ואני חושבת שבשבוע הזה הגוף שלי זוכר
דברים שניסיתי לשכוח דברים
שהשאר שוכחים
אני נזכרת
איך עצרתי באמצע הכביש
איך שיניתי כיוון כדי לבוא אני זוכרת
איך בָּכִית, איך נשמתך יצאה אל העולם אני זוכרת
איך הכנתי לנו ארוחת בוקר איך
דיברנו בלילה בחוץ בקור ובחושך זוכרת איך
דמיינתי את פָּנֶיךָ כשדיברנו בטלפון ואָמַרְתָּ
שאתה המום
שאני נוסעת שוב זוכרת איך אָמַרְת לי
אני רוֹצָה את כל בנותיי איתי, איך
מזג האוויר היה סוער ואני התמזגתי איתו
זוכרת שאָמַרְתָּ שהייתי אמורה להיות מוכנה כי ידענו שזה יקרה זוכרת
את הרגע שקוֹלְךָ השתנה כי הֵבַנְתָּ כמה אהבתי אותו זוכרת
שרציתי לא לשכוח איך הגוף זועק, זוכרת
איך פנייך ראו את פניי איך חשבתי שאת חושבת
שלידי עבר שד, כנראה, רק שד
יכול להסביר את זה, את כל המוות,
את התאריכים המשונים את בתי הקברות והאנשים המתים זוכרת שחיכיתן לי והראתן לי אותו ואני עדיין לא האמנתי אני עדיין לא בכיתי איתכן,
והרגשתי אשמה, כאילו לא איכפת לי אבל בפנים
הפסקתי להרגיש פשוט לא הרגשתי כלום אני זוכרת
שכולם חשבו שהשתגעתי זוכרת שידעתי שאני לא זוכרת לא חושבת לא יודעת לא השתגעתי זוכרת
את שיחת הטלפון שֶׁלָךְ זוכרת ששמחתי לפני שהבנתי מה אָמַרְת לי זוכרת
שתוך כדי שלחתי הודעות שתוך כדי חשבתי מחשבות איך מתי ולמה זוכרת
שידעתי שלא אשכח שזה השבוע וכל שנה
זה עדיין שבוע כי ככה זה,
אנחנו סופרות במעגלים ותמיד נזכור בתאריכים כאלה
של הפרשים של שבעה ימים
ותמיד יהיה חורף והאוויר יהיה עוקץ וקר ונעים
למרות שאני שונאת את החורף זה עדיין נעים
כשהוא משתלב ואני אזכור תמיד את הסופה
והברקים והרעמים והשיחות והתכנונים
והדחיפות מבפנים אני אזכור תמיד
את כל הפרצופים ואת הגוף שנקרע מבפנים ואת הבכי שהזכיר לי את הבכי שֶׁלָךְ
אבל איך שהוא היה שלי
ואת השתיקה שלי כשהייתי אִתָּךְ בחוץ ואת עישנת ואני כבר לא הרגשתי את האצבעות שלי מרוב הקור
ואיך צחקנו בלילה אחרי שכולם הלכו
ואיך שתינו את השתייה שלו ושתינו עוד שתייה שלו ועוד ועוד כי רצינו לשכוח
וגם לזכור, לפחות אותו, לא שום דבר אחר,
והיה שלג אבל אני כבר לא הייתי, והיו אנשים שניסו לגעת
אבל הם לא הצליחו להתקרב מספיק אפילו כדי שאראה אותם ברור
כי כל העולם היה מטושטש כל השבוע הנורא הזה, וגם בחודשים שאחריו,
כולם היו מטושטשים חוץ מִמֵּךְ וּמִמְּךָ,
אבל בכם כבר לא יכולתי לגעת. כמעט כמו שכל השאר לא יכלו לגעת בי.

כמה כתבתי כמה בכיתי כמה זעקתי כמה רציתי
מגע, חיבוק של מישהו שיבין
כמה התגעגעתי כמה רציתי לעזור לאחרים כמה חודשים טובים שלא רציתי
לצאת לא רציתי לקום לחיים לא רציתי אותם לא רציתי
מוות יותר, לא רציתי מוות יותר, לא רציתי מוות יותר לא רציתי שבעות
ובתי קברות
לא רציתי יִתְבָּרֵךְ, וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאֵר, וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל לא רציתי
ונאמר אמן עלינו ועל כל עם ישראל לא רציתי טיסות ובכי וגוף שרועד יותר ככה כל הזמן
לא רציתי לשכוח
ולא רציתי לזכור
ואני לא אשכח את זה, וכל שנה בשבוע הזה
אזכור את הכל מחדש.


יום שבת, 26 בדצמבר 2015

בונה

אני בונה חומה.
הנה, הסתכל,
לבנה ועוד לבנה
וחומר ביניהן,
לעזור להן להישאר.

אני בונה חומה.
הנה, הסתכל,
לבנה ראשונה, לבנה שנייה
עקרונות ומילים שאני חושבת שאתה חושב
חומר להדביק: ריבים קטנים.

אתה בעצם בונה אותה במקומי,
את החומה, בשבילך:
אתה מגן עליך
שלא תפגע בי,
שלא תרגיש רע.

אז כדאי שתדע:
בניית החומה יותר קשה
ממילים, אמצעי לחימה, שאינן
מסוננות דרך לבנים, דרך קירות.
החומות רק מעצימות את הפגיעה.
המילים אמיתיות.
גם אם הן פוגעות, הן מתקבלות
כשהן ללא פירושים וללא תהודה של חומה גדולה
או אפילו קטנה.

אתה בונה חומה לנו
ובה אני רואה
את כל החומות שבניתי אני לאחרים.
אתה מוסיף לבנה ואני רואה
שבצד שלך, היא חוסמת שמיעה
ובצד שלי, היא פותחת חלון לאגו.

אתה מוסיף לבנה
ואני עוד אחת
ואת החומר ביניהן
כבר לא צריך להתאמץ למצוא.

זה עובד.
אני פחות רוצה להיות איתך
כי אתה בונה חומה בשבילנו
ואני,
מקדשת את חיי ואת כל מעשיי
לפרק את החומות מסביבנו.
אז זה עובד לך.
איני רוצה חומה
אין בי הכוחות לחומות נוספות בלילות.

אני רוצה אותך
ללא קירות.


יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

the way of things in winter

that is the way
of things, that is
the way they go, she says
she goes
sometimes she comes back and sometimes she stays so far away
that no one can touch her anymore
and she says, that is
the way of things, she says
this is what happens in winter. she says
in winter it happens, in winter

the things go the way they do and no one knows
how white it will be,
or how dark
or how colorful
and she thinks it odd that when it is white, it is cold
and when it is colorful, it is wet and rainy and gray, too,
because the way of things is to contrast ourselves,
is to contradict and to try to be large but we are too small
to really hold all of these things together we are too small
to try to be large
to try to be something different, to try to be complex,
we are too simple to complicate things for the hell of it we are too black
to see that white can be cold
so we focus on the day after, when the white is dirty and old

that is the way of things, she says,
in winter they get a hold of us and we are trapped inside these thoughts,
she says,
we are trapped inside these things of death and life,
we are trapped inside this space of fear and of hatred, we are
trapped inside of houses that haven’t been fairly heated and we are
facing death with every step we take and you

are
missing
to me
more than you are in summer, you are
more dead
than you are in spring, when things are
alive in winter
you are
more gone than you ever thought you’d be, you see, you
are lacking to me
more than ever in winter you are
more unpresent because these are times of snow
and of funerals
and of days when we go to cemeteries these are the days
of photographs that rise up in my mind and these are the days
of photographs that remind
that you are not here
and you are not here
more than you are not here
when it isn’t so cold
or so rainy or so white you are not here
more than you are not here
when we are busy with other things and when the sun shines,
because when the sun is here,
so is your smile and so is your hug but these are the days of winter

and this is the way of things

and you are more gone than ever
even though they say that you are supposed to be
less gone with time,
time is larger and you are more gone and i am
sitting in winter sitting in sadness sitting in the space where you
are missing to me, where you are not
sitting with me


יום שבת, 5 בדצמבר 2015

השרי אותי בשמחתך

השרי אותי בשמחתך
משום שכל תא ותא בגופי צמא
עייף ורעב
לך, לרינתך, לתחושותיו כשהוא נמצא אצלך.

כל תא ותא בגופי זועק!
מתגעגע, משתוקק
למגע, למקום של נחת,
למוזיקה ברווח השקט
בין המילה שלך לנשיפה שיוצאת
לרגע הדממה, לרגע חוסר התזוזה,
לפני הנשימה הבאה
שממלאת כל תא ותא בגופי
שמחכה להיות לרגע קט להיות

עצמו, אני
קטנה לפעמים
וגדולה לעיתים
ומשתנה מדקה לדקה,
וגופי בוטח בי, ללא היסוס, ללא פשרה.
אני רוצה להיות אני רוצה!
להיות!
בתוך הרגע, להרגיש
שאין זמן. אין נשימה או נשיפה או
קווים ישרים.
הכל עגול, הכל חוזר הלוך חזור הולך,
הכל צבעים ורעשים קטנים שמתפרקים לאט לאט
כמו הגוף
כמו האוכל בתוך התאים
כמו המים שזורמים הכל
מעגלים גדולים, מעגלים קטנים.

אני מתמלאת באושרך, כל
תא ותא בגופי שבע, אני
איתך בלילה, איתך ביום כשאין אור בכלל
כשאני עוצמת עיניים, כשאני
משחררת את עצמי
ונותנת לך
לאהוב אותי.