יום ראשון, 31 בינואר 2016

שוטרת

אמרת שיש לי שוטרת קטנה בפנים
שמצליפה ומחזיקה אזיקים
ובכל הזדמנות מאיימת להשאיר עלי סימנים
ואני רציתי לבכות כי הרגשתי את המיתרים
בתוך הלב שלי מתפרקים
מנגנים דואט של פסנתר כבד וצ'לו עמוק על הבוקר אמרת ש

יש לי שוטרת קטנה בפנים
שמכה אותי בלי שאשים אליה לב בכלל ואני
מכורה ואוהבת ולא יודעת לצאת מזה לא יודעת
להגיד לה שזה לא נעים לא יודעת להאמין
שאני בסדר שאני
עומדת בקצב שאני
מותר לי לנשום אמרת לי

להוריד הילוך אמרת לי להסתכל עליה על השוטרת שצועקת והרגשתי שאת משאירה אותי
עירומה שאת משאירה אותי
קטנה שאת משאירה אותי
חסרת אונים ובוכה מול מראה
שמשקפת אתכלהפחדים אתכלהשקרים אתהכל
אתכלהדברים שאני לא וכלהאיבריםבפנים
התחילו לרעוד וכלהאיבריםבפנים התחילו
לרעוד וכלהאיברים
בפנים התחילולרעוד, להיות
נוכחים השוטרת אוסרת עלי לנשום ו

את מחבקת חזק חזק את מחבקת ורואה דברים
שאני מפחדת שאני מכחישה את מחבקת אותם
החוצה את אומרת לי, אמרי לעצמך,
עלי לנשום נשימה עמוקה פנימה
עיניים עצומות, צלילה מתחת לים שמכריחה אותי
להחזיק את הכל ולתת לעולם לעמוד, להקשיב לשקט, להקשיב בשקט, להקשיב
למלח שחודר בפנים דרך הנקבוביות של העור שחודר
את כל החושים
את כל האיברים הרועדים המקומות החשוכים שאוהבים
את הקור את המתכת של האזיקים שהיא מחזיקה אוהבים
את מי שהיא דוחפת אותי להיות את עצמי בזכות ההצלפות בזכות המכות
רצה בקצב ולא יכולה לחכות לאיכולהלעצור
לנשום פנימה את האור ולתת לו לשטוף את כלהאיבריםהרועדים, לחשוף
את כלהפצעיםהדימומים להרגיע מבפנים לא יכולה
שיגרמו לי להפסיק
שיראו אותי בשקט שיראו אותי
באור שיראו אותי
בחושך שיראו אותי שיאירו לא יכולה שיאירו לא יכולה שיאירו לא יכולה שיראו יאירו ויראו


יום שבת, 23 בינואר 2016

בפעם הראשונה בכיתי כי ביקשנו שאלוהים ישמע זעקתנו והאמנו שהוא פותר תעלומות.

בפעם הראשונה בכיתי כי ביקשנו שאלוהים ישמע זעקתנו והאמנו שהוא פותר תעלומות.
אחר כך התמכרתי לקהילות שונות.
את נותנת לי מקום של שמחה וגם של עצב, של חום ושל בדידות,
ואת אופטימית יותר מכל האחרות.
אתמול חזרתי אלינו. כשפגשתי אותנו הייתי בטוחה שזה בית, יותר ממך,
כי הנה אנחנו אפילו לא מכירים אבל את חיינו נותנים,
תמיכה שלא ידעתי לפניה, 
חיבוק חזק שטומן בתוכו טראומות משותפות של כולנו מלפני וגם כאלה של אחרי.
היום, איתך, חשבתי כמה את שונה. כמה את רוקדת.
אנחנו לא רוקדים בכלל, אנחנו צועקים ומתחבקים ובוכים.
לפעמים גם עלינו, ולפעמים על אחרים.
אבל את בוחרת בחיים, ואנחנו בוחרים בהם מתוך המוות. מוכנים למות בעדם,
ואת, את מוכנה לחיות עבורם. מוכנה לראות בהם טוב.
אנחנו לא מחייכים הרבה. עם כל הרוע הזה, איך אפשר לזכור את הטוב?
אם נתייחס אליו, נתעלם מהפשעים שעלינו לתקן. נבגוד.

אצלנו לא מדברים. יש הרבה שקט וגם 
הרבה רעש ותופים וצעקות וסיסמאות.
אצלך יש מוזיקה וכלים וקולות, אבל אצלי איתך שקט יותר. אני שומעת את הנשימה שלי,
את דפיקות ליבי. אצלך רועש בחוץ שקט בפנים, אצלנו
רועש. רועש. רועש. 
כבד.
בפעם הראשונה איתך בכיתי. הרי ביקשנו שאלוהים ישמע זעקתנו והאמנו שהוא פותר תעלומות.
איתך אני רק מגלה יותר מהן,
תעלומות. ואני צמאה לתשובות גדולות
ולקולות של הכלים ושל הילדים שמשחקים
 ולחום הזה שאין כמוהו באמצע החורף. ולמורכבות
שיש איתך, כי את שמחה ורוקדת וגם עצובה ובוכה ואני מרגישה
את כל האיברים הפנימיים ואת כל הזרמים הקטנים ואת הכאבים
שלך ושלך ושלך, והם
מתרככים בתוך הגוף, הם מתעטפים והופכים לדברים אחרים.
ואיתנו, איתנו אני רק מתכווצת. אני רק כועסת. אני רק מצטמצמת.
איתך אני מתרחבת ובונה.

יום חמישי, 14 בינואר 2016

הצבא הרס את בית משפחת

הצבא הרס את בית משפחת
[עליאן] ב[ג'בל מוכבר]; פיגוע מיום
[131015] בו נרצחו [חיים חביב, אלון אנדרי גובברג וריצ'רד לייקין] הצבא
הרס את בית משפחת
[עליוה] ב[שכם]; פיגוע מיום
[011015] בו נרצחו [בני הזוג הנקין] הצבא הרס
את בית משפחת
[עכארי] ב[מחנה הפליטים שועפאט]; פיגוע מיום
[051114] בו נרצחו [ג'דעאן אסד ושלום בעדני] הצבא הרס
בחברון-בשכם-באבותור-בג'בלמוכבר-בסילוואן-בשכם-בחברון
במחנה הפליטים הצבא הרס במחנה הפליטים הצבא
מחנה פליטים הצבא אטם את בית משפחת
[] ב[] פיגוע מיום [] שבו נרצחו [] וגם [] הצבא אטם
שלושה נערים הצבא אטם
בחברון הוגשה השגה בשם משפחת []
בגין עונש בעקבות פיגוע בו נרצח []
ו[]
באוטובוס ברחוב במחסום הוגשה השגה נגד צו ההריסה הפינוי המחסום הצבא
מדד בתים של אנשים שמתו אך בני משפחותיהם עודם
חיים הצבא הרג
והרס
ואנשים רצחו
ואנשים בחיים.

פעם ישבנו בבית ליד שולחן האוכל וזה היה אחרי שקראתי אם יש גן עדן ואחרי שהשתחררתי ואחרי ששירתתי
בעופרת יצוקה
ואני הרגשתי שליחה הרגשתי אמיצה וגאה שומרת על המולדת הרגשתי חזקה וצודקת הרגשתי
הצבא הרס את בית משפחת חג' חמד בשכם פיגוע מיום 011015 בו נרצחו בני הזוג הנקין
התווכחנו, אני ואת, וזה מצחיק כי היום אני יותר שמאלנית ממך אבל אז התגאתי כל כך
בצבא המוסרי.
בתפקידי.

הצבא אטם את בית משפחת אבו ג'מאל בג'בל מוכבר פיגוע מיום 131015 בו נרצח ישעיהו קרישבסקי
היום אני חוצה את הקווים כל יום בדרך הביתה אני חוצה
בין ישראל לפלסטין
כל יום וכל יום אני רואה חיילי מג"ב גיבורים ופלסטינים מושפלים
וכל יום אני רואה תושבים עם פחד בעיניים עם רעל בעיניים עם שנאה בדם עם חוסר אמונה וחששות בצעדים שהם לוקחים
הצבא הרס את בית משפחת רזק בשכם פיגוע מיום 101114 בו נרצחו בני הזוג הנקין

זה נראה לי לגיטימי במבט ראשון כי זה טמון כל כך עמוק בפנים
לגיטימי כי הוא הרג
לגיטימי להרוס את הבית של המשפחה שלו ואת השכנים ואת כל מי שנמצא ליד
גם כשאבא שלו התבטא נגד האלימות
גם כשאמא שלו בחרה להיות חלק מפורום של משפחות שאומרות די למעגל הדמים
זה לגיטימי כי הוא הרג אז אנחנו נאטום לו את הבית והם עוד ישלמו על זה
/// אבל יהודים, אותם אנחנו לוקחים למשפטים שנגררים שנים
ובסוף הם יוצאים זכאים
על סעיף שמראה שהם משוגעים
אז מותר להם להסתובב ברחוב /// והמשפחה שלהם
היא חיה בבית. בנוחות יחסית.
הצבא הרס את בית משפחת עודיי אבו ג'מאל בג'בל מוכבר פיגוע מיום 181114 בו נרצחו משה טברסקי אריה קופינסקי אברם שמואל גולדברג קלמן לוין זידאן סיף ויחיאל חיים רוטמן

פעם מישהו אמר לי שלהבדיל בין יהודים לערבים צריך להסתכל בשיניים לערבים אין שיניים טובות
האמנתי לה והתחלתי להסתכל על אנשים בשיניים
במקום בעיניים
הצבא הרס את בית משפחת שלודי בסילוואן פיגוע מיום 221014 בו נרצחו התינוקת חיה-זיסל ברון וקארן ימימה מוסקרה ורק הרדיקלים חושבים שזה משוגע
כי הרגילו אותנו לחשוב שאנשים מסוימים
שווים יותר
מאנשים אחרים
הצבא הרס.
פליטים.
פיגוע מיום, נרצחו.

הרסנו, וגם הם הרסו.

תסתכלו על השרידים שלנו

יום שני, 11 בינואר 2016

חצי

שמענו שירים שהריחו כמו מדורה ומדבר
שהרגישו כמו קור של חורף בשנות השישים
שנראו כמו מישהי שנראית כמו ג'וזי כץ ואריק וכל הטובים
שהזכירו קיבוצים וכוכבים ועשן שנדבק לסוודר
ומרמשלו ותפוחי אדמה.

זה טמון בנו כל כך עמוק אני חשבתי
כי רציתי לבכות מזכרונות של אנשים אחרים
כאלה שבדרך כלל לא מזדהים
איתי. ואני לא איתם.
בעיקר רציתי לבכות כי לא זכרתי
שאנחנו זוכרים דברים כל כך עמוק שאנחנו
לומדים לזכור אותנו זה טמון בנו כל כך עמוק אני חשבתי שאנחנו יהודים שאנחנו ארצישראליים שאנחנו ציונים.
שאנחנו עם.
שנלחם.
ושבערב הוא עשה תרבות, הוא שר שירים וסיפר סיפורים
כי היומיומ שלנו היה לנו קשה מדי.

שרנו שירים ואני חשבתי שאני מתגעגעת ולא ידעתי אל מה אבל חשבתי
באנחנו ולא באני
בלי לדעת מי מסביבי בתוך הגעגוע שלי.
הסתכלתי ושרתם והרגשתי שאני צריכה לדעת את כל המילים כמוכם (כמונו)
כי אנחנו גדלנו עליהן ועל הלחנים היפים שמתלווים
ואני חשבתי שאני לא יודעת מי זה אנחנו יותר
אולי אף פעם לא ידעתי
ושלא משנה מה אני אנסה לזכור את הרגע הזה ולכתוב עליו אחר כך
כי זה מעניין להתבונן עלינו ולהרגיש את הנוסטלגיה הזאת כשהיא מטפסת מהמקום הכי בפנים
מהמקום הזה בין הבטן למתחת לצלעות
דרך האמצע של הלב
מקום צובט, מקום אוהב,
מקום קבור בתוך עצמנו כדי שלא נצטרך להכיר לו את אור המציאות.

שרנו שירים. והם הריחו כמו מדורה והם נראו כמו שמיים מוארים בכוכבים והם הרגישו כמו הקור
של המדבר
אבל החום של האש
והם עשו לי געגועים לשייכות של משהו מוכר
מוכר היטב
והכי רחוק מכאן. והכי פחות מובן. והכי.


בצלמו

הסתה להצתה
והגרירה
אל השנאה
שמכפה
על הפחד
שנגלה אחד את השנייה, שנגלה
שאחרי הכל
אנחנו לא שונים בכלל


יום ראשון, 10 בינואר 2016

Eyelids

Under
neath my eye
lids there are words,
weird weird words which are
climbing up from under
neath their nests they are not
standing any longer they are twisting them
selves out of their knots they are not
straight
nor gay
not lesbian
nor bi
sexual they are words, gender
neutral but not politically
neutral not politically standing
on the side
lines they are some
times cut in half when it makes artsy sense to do that they are plenty
and they can be
a horror
to the mind which wants to
Sleep. I want to
not lose them but dear ones i must
Sleep. You make me
strange and stranger you make me
awake longer but tired stronger i
sound sense
less i
am not sure i sound at all.
perhaps i don't.


she says she guesses she
goes to sleep with words in her eyelids she
takes spaces and breathes deeply in all
the wrong places she lets
other words dictate her own
and stays rest
less, lest
they run away from under
neath her,
she listens
 to the different sounds
of silence and of night
time, of dead in dark
ness, she
remembers scary stories
and hides fast under
neath her pillow
so that even if they
hear her
heart beat
from its fear and
paranoia
she'll be

safe.

the refrigerator hums. a man
yells outside. the water
drips through the pipes. she is
afraid
of her own eyes.so she shuts them
and waits for morning
even if it means
she'll be counting every second
till it comes.