דלג לתוכן הראשי

שוטרת

אמרת שיש לי שוטרת קטנה בפנים
שמצליפה ומחזיקה אזיקים
ובכל הזדמנות מאיימת להשאיר עלי סימנים
ואני רציתי לבכות כי הרגשתי את המיתרים
בתוך הלב שלי מתפרקים
מנגנים דואט של פסנתר כבד וצ'לו עמוק על הבוקר אמרת ש

יש לי שוטרת קטנה בפנים
שמכה אותי בלי שאשים אליה לב בכלל ואני
מכורה ואוהבת ולא יודעת לצאת מזה לא יודעת
להגיד לה שזה לא נעים לא יודעת להאמין
שאני בסדר שאני
עומדת בקצב שאני
מותר לי לנשום אמרת לי

להוריד הילוך אמרת לי להסתכל עליה על השוטרת שצועקת והרגשתי שאת משאירה אותי
עירומה שאת משאירה אותי
קטנה שאת משאירה אותי
חסרת אונים ובוכה מול מראה
שמשקפת אתכלהפחדים אתכלהשקרים אתהכל
אתכלהדברים שאני לא וכלהאיבריםבפנים
התחילו לרעוד וכלהאיבריםבפנים התחילו
לרעוד וכלהאיברים
בפנים התחילולרעוד, להיות
נוכחים השוטרת אוסרת עלי לנשום ו

את מחבקת חזק חזק את מחבקת ורואה דברים
שאני מפחדת שאני מכחישה את מחבקת אותם
החוצה את אומרת לי, אמרי לעצמך,
עלי לנשום נשימה עמוקה פנימה
עיניים עצומות, צלילה מתחת לים שמכריחה אותי
להחזיק את הכל ולתת לעולם לעמוד, להקשיב לשקט, להקשיב בשקט, להקשיב
למלח שחודר בפנים דרך הנקבוביות של העור שחודר
את כל החושים
את כל האיברים הרועדים המקומות החשוכים שאוהבים
את הקור את המתכת של האזיקים שהיא מחזיקה אוהבים
את מי שהיא דוחפת אותי להיות את עצמי בזכות ההצלפות בזכות המכות
רצה בקצב ולא יכולה לחכות לאיכולהלעצור
לנשום פנימה את האור ולתת לו לשטוף את כלהאיבריםהרועדים, לחשוף
את כלהפצעיםהדימומים להרגיע מבפנים לא יכולה
שיגרמו לי להפסיק
שיראו אותי בשקט שיראו אותי
באור שיראו אותי
בחושך שיראו אותי שיאירו לא יכולה שיאירו לא יכולה שיאירו לא יכולה שיראו יאירו ויראו


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…