דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2016

עכשיו אני אני

עכשיו אני עושה אותך אמיתי עכשיו אני אני עכשיו אני יוצרת את הדרך, סוללת את השיר ואת הרגע, ואת הצליל, ואת העצבים החשופים עכשיו אני אני הופכת את שהיה אמור להיות, למה שיהיה מולי, עומדת איתנה בתוך עצמי זקופה כלפי חוץ גב יפה ובטוח.
עכשיו אני אני יוצרת, מרגישה מאמינה ומשתנה בוטחת וברורה נושמת לרווחה עכשיו אני אני ואתה אתה :)
(לפחות אני כותבת שירה בזכותך)
מסתובבים ברחובות וצוחקים במקום לבכות
על הדעות שלנו, על המיעוט שאנחנו
על הסטריאוטיפים ועל הקופסאות ששמו אותנו
בתוך הגבולות שלהם
וקיבלנו את התפקיד בלי לבעוט, בלי לתהות.

עוד כוס יין תגרום לנו לצחוק עוד, לא לבכות
לצחוק עוד לא לבכות עוד לא עוד
כוס יין תגרום לי לאבד אתכם, לרוץ ללילה,
לצחוק עם אלוהים עד שאבכה איתה.

אנחנו מדברות
אני ואלוהים, אני והקולות
בפנים אני נמשכת לכל הכיוונים
מה לומר מתי ואיך לומר ומה לומר כלומר
האם לומר לך לפני הצעדים האחרונים החוצה,
האם להגדיר לוחות זמנים ברורים, מערכת
יחסים שלא להיפגע האם לומר לך
את אשר אני צריכה ואת אשר אני לוקחת האם
לומר לך על היסוסים,
על נורות אדומות,
על מפרשים בדרך לקריסה קלה
לתאונה מודעת האם
לומר זאת לי

ספקות

הגוף שלי לא מגיב אליך טוב ובאותה מהירות-אור שהוא התרגש הוא נובל נופל עייף
הגוף שלי אינו מגיב אליך טוב בכלל וכל האיברים נהיים פחות ברורים וכל הגבולות מתטשטשים בפנים והדם זורם, חלקלק ומתחמק, אשם
הגוף שלי מגיב אליך כמו שהוא מגיב לקפה. סם שעובד מהר ומשתחרר מהר יותר שמריץ את כל המערכות שמריץ את כל המערכות שרץ רץרץרץרץרץרץרץ מהרמהרמהריותר מהר יותר ממהר ממהר להרגיש להיות כאן ולהרגיש שאתה לא ולדעת שבקרוב מאוד, תוותר
אז הוא מגיב כך ואני הולכת ראשונה.

חבל-מילים

אני לא יודעת
אם אתה מצפה לתשובה
או אם חשבת שתגיד וניתן למילים להיות
תלויות ביננו ניתן להן
לאט לאט
לחיות ביננו, ולהשתנות
מול עיננו אני לא
יודעת אם התכוונת אני לא
יכולה

המילים תלויות. כמו
המרחק, על כל קילומטר
מילה. ועוד אחת, יותר כבדה על
כל מילה קילומטר ארוך על כל רגע מילה
שמפרידה. תלויה.

אני בוחרת מילה מחבל התלייה. סול-מייט.
מסתכלת עליהן ביחד, זו ליד זו, סדר אקראי. זהיהיהלהתפשר.
אםלאאיתך. פעםכבראמרתילך.
אני רואה שהן תמיד היו. לא ראיתי אותן. אני רואה
עכשיו. מיוחדת.
מרגישאתזהבעצמותשלי. יודע.
אניחושבשאת. אני שומעת:
אתכלשרציתילשמוע את כל
שרציתי לשמוע. בקול רם אני אומרת, אני מעכלת.
תןלירגע. אתה אומר את המילים של האביר ואני מרגישה נסיכה בכפייה. לא ביקשתי
להיות הנסיכה. לא שלך.
אבל המילים מכתירות אותי ואני הרי ילדה אני הרי
פוקהונטס שלגייה נסיכה מאויירת נסיכה.
מיוחדת.

המילים תלויות על החבל שנמתח בין מיקומי עד אליך.אולי
הפוך. הן יפות מאוד. הן עדינות
עמוקות ומלאות צבעים צבעים צבעים.
געגועים;כל המילים שרציתי לשמוע יוםאחד
כלהמילים שמחממות שבאות עם השמש שמלטפות שאוהבות כלהמילים שכלאחתרוצהלשמוע כלהמי…
אתה יכול לבוא להחזיק אותי שוב? אז, בלילה ההוא נרדמת ואני לא. איזה, בקושי הצלחתי לנשום. ניסיתי, ניסיתי חזק. לנשום, להירדם. להרגיש את הדברים האחרים מסביב שלא היו זרועותיך או גופך סביב גופי. בבוקר קמת ואני לא הייתי צריכה כי הרי הייתי ערה ואז קרה מה שקרה ושנינו נתקענו, כאילו דיברנו,
כאילו הכל בסדר, כאילו כלום לא השתנה. אבל כל העולם השתנה. כל ירושלים בכתה. היתה בהלם. זה לא נכון, אבל אני זוכרת אוויר צהוב של סופת חולות אני זוכרת רוח של מדבר ואבק עף מסביב. אבל זה לא נכון. זה לא היה. מה שהיה, היה בהא עליאן שעלה על אוטובוס וירה. ואנחנו התלבטנו אם לנסוע לאוניברסיטה. ואם לאכול סלט ביחד. ומתי לכבות את החדשות. ואם לדבר על מה  שקרה. והחלטנו שלא, והחלטנו שכן. ולא דיברנו, והאנשים באוטובוס דיממו כמה מאות מטרים מאיתנו ולא דיברנו על כלום. לא עליהם ולא עלינו.