יום שלישי, 20 ביוני 2017

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית.

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית. כלומר על דברים שקורים באנגלית. כלומר על דברים שלא קורים אצלי בבית. כלומר בבית השני. כלומר, טוב, מה זה משנה. זה לא מיועד לכם, זה מיועד לאחרים, אז אפשר לקרוא עכשיו בנחת

באווירה ביננו יש כל כך הרבה שתיקה. כלומר כל כך הרבה מילים. כלומר כל כך הרבה מילים שמרחפות בתוך שתיקה כמו עובר בתוך שילייה. כלומר כל כך הרבה עטיפות ושקט, הסכמות והבנות שלפעמים אינני בטוחה אם גם את מבינה ומסכימה. אולי בפנים בתוך הראש שלי אני חושבת שאת יודעת מה אני חושבת אבל אולי אני רק עושה את זה כדי שנצליח להמשיך

לפעמים אני חושבת שאת באמת יודעת. באמת שומעת. כלומר מסכימה עם המילים העובריות. כלומר יודעת שיש פה שילייה ביננו

לפעמים יש רגעים כאלה שאני רואה בעיניים שלך כמה את אוהבת אותי למרות הכל. כמה אם הייתי מישהי אחרת היית מזמן עוזבת אבל אני אני ואני ראיתי אותך פעם כשאף אחד אחר לא ראה. אז את נשארת. וגם אני נשארת כי את החלפת לי משפחה. את אהבת אותי. וגם אם גדלנו לדרכים שונות וגם אם את כבר לא מאמינה בי, יש ביננו יותר מדי היסטוריה וזה יכאב אם ניפרד

זוכרת שכתבתי עלייך שיר? היא חשבה שזה על מישהי אחרת בכלל, על זאת שקצת החלפת, אבל את ידעת. ואת אהבת. כי אנחנו מחוברות עמוק עמוק למרות הכל. כלומר, למרות הכל. כלומר, כן

ברגעים האלה של השקט והמילים אני חושבת מה את חושבת. בעצם אני יודעת. ושוב כלומר אולי אני לא באמת, אולי אני מדמיינת. אבל אני חושבת שלא, כלומר, אני לא. אני יודעת שאת ביקורתית, אני יודעת שהיא חושבת שאת ביקורתית, אני יודעת שאנחנו מסכימות, אני יודעת שאת נזכרת עם הברק הזה שנוצץ לך בעיניים שלמרות הכל אני טובה. כלומר למרות הכל אני שלך

לפעמים אני חושבת, איך יכול להיות שאנחנו עדיין מתקשרות. כלומר עם כל הרגעים המביכים שקטים מדוברים דרך עוברים בשיליות, איך עדיין אנחנו נפגשות במסעדות ואפילו מבלות ימים שלמים ביחד. אני חושבת, כמה עצוב שאנחנו כבר לא קבועות. אבל כמה טוב שיש רגעים כאלה, פנים מול פנים, שאנחנו נזכרות. שאני יוצאת עם מחשבות ונדמה לי שגם את. שזו דרכו של העולם, שעדיפה אולי על הסכמות ברורות ומובנות

כמה מילים לא נאמרות פה במולקולות שמרכיבות את הנשיפות שלנו. כמה שקט וכמה מחשבות משותפות. וכמה שכבר לא

יום ראשון, 4 ביוני 2017

antalya

between the alleyways
we see eyes and ears we see
moments of lives of strangers of streets
we hear words and syllables we hear
life
breathing itself inside and out
breathing itself inside and out


between the flags on the windows
and the spaces between
the stones of the street -
ancient, having seen it all, having felt
every human emotion through the centuries -
we find
our selves
our centers and our strengths we find
love,
universal.human.real.

behind the fears they feed us we find
truth
we find softness and eyes that learned to laugh we find
surprises and gesture-communication,
wordless we find
serenity.calm.perfect seas: 
wild, mild, free.