דלג לתוכן הראשי

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית.

אני כותבת בעברית כי אנחנו מדברות על אנגלית. כלומר על דברים שקורים באנגלית. כלומר על דברים שלא קורים אצלי בבית. כלומר בבית השני. כלומר, טוב, מה זה משנה. זה לא מיועד לכם, זה מיועד לאחרים, אז אפשר לקרוא עכשיו בנחת

באווירה ביננו יש כל כך הרבה שתיקה. כלומר כל כך הרבה מילים. כלומר כל כך הרבה מילים שמרחפות בתוך שתיקה כמו עובר בתוך שילייה. כלומר כל כך הרבה עטיפות ושקט, הסכמות והבנות שלפעמים אינני בטוחה אם גם את מבינה ומסכימה. אולי בפנים בתוך הראש שלי אני חושבת שאת יודעת מה אני חושבת אבל אולי אני רק עושה את זה כדי שנצליח להמשיך

לפעמים אני חושבת שאת באמת יודעת. באמת שומעת. כלומר מסכימה עם המילים העובריות. כלומר יודעת שיש פה שילייה ביננו

לפעמים יש רגעים כאלה שאני רואה בעיניים שלך כמה את אוהבת אותי למרות הכל. כמה אם הייתי מישהי אחרת היית מזמן עוזבת אבל אני אני ואני ראיתי אותך פעם כשאף אחד אחר לא ראה. אז את נשארת. וגם אני נשארת כי את החלפת לי משפחה. את אהבת אותי. וגם אם גדלנו לדרכים שונות וגם אם את כבר לא מאמינה בי, יש ביננו יותר מדי היסטוריה וזה יכאב אם ניפרד

זוכרת שכתבתי עלייך שיר? היא חשבה שזה על מישהי אחרת בכלל, על זאת שקצת החלפת, אבל את ידעת. ואת אהבת. כי אנחנו מחוברות עמוק עמוק למרות הכל. כלומר, למרות הכל. כלומר, כן

ברגעים האלה של השקט והמילים אני חושבת מה את חושבת. בעצם אני יודעת. ושוב כלומר אולי אני לא באמת, אולי אני מדמיינת. אבל אני חושבת שלא, כלומר, אני לא. אני יודעת שאת ביקורתית, אני יודעת שהיא חושבת שאת ביקורתית, אני יודעת שאנחנו מסכימות, אני יודעת שאת נזכרת עם הברק הזה שנוצץ לך בעיניים שלמרות הכל אני טובה. כלומר למרות הכל אני שלך

לפעמים אני חושבת, איך יכול להיות שאנחנו עדיין מתקשרות. כלומר עם כל הרגעים המביכים שקטים מדוברים דרך עוברים בשיליות, איך עדיין אנחנו נפגשות במסעדות ואפילו מבלות ימים שלמים ביחד. אני חושבת, כמה עצוב שאנחנו כבר לא קבועות. אבל כמה טוב שיש רגעים כאלה, פנים מול פנים, שאנחנו נזכרות. שאני יוצאת עם מחשבות ונדמה לי שגם את. שזו דרכו של העולם, שעדיפה אולי על הסכמות ברורות ומובנות

כמה מילים לא נאמרות פה במולקולות שמרכיבות את הנשיפות שלנו. כמה שקט וכמה מחשבות משותפות. וכמה שכבר לא

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

על תקווה, על אמונה ועל יום הכיפורים

הכביש שמתפתל לפניי חשוך. אין פנסי רחוב כמעט בכלל, והשמש עוד לא עלתה הבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת בכביש המנהרות. אני זוכרת פעם נוספת שנסעתי בו, באוטובוס, בדרך לחלקה של עלי בגוש עציון. אבל הפעם, מתוך נסיעה של שעה ורבע, כמעט שעה שלמה אני נוהגת דרומה בכביש הזה. כביש 60. וחושך מצרים. ואני מסתכלת, מנסה לפענח, מנסה להבין מה אני רואה מסביבי ומה קורה איתי בפנים.
זה מזכיר לי שכשהייתי בצבא, היה לי חבר ערבי. פרמדיק מהצפון. החליט להתגייס. אז עוד לא כל כך הבנתי מה זה הסכסוך בכלל, וכמה הוא כנראה סיכן את חייו כדי להתגייס לצה"ל. דיברנו על זה פעם או פעמיים אבל לא הבנתי את עומק הדברים.יום אחד, כשהיה בחופשה או אולי אפילו אחרי שהשתחרר, הוא בא לבקר אותנו בבסיס. זה היה יום חמישי, הייתי אמורה לנסוע הביתה לסופשבוע, והוא הציע שניסע ביחד לבקר חבר נוסף ששירת בנח"ל החרדי איפשהו ליד חדרה. רק תוך כדי נסיעה התברר שאנחנו נוסעים לשטחים, חיילת באוטו של ערבי, ביחד, הרפתקה בשעות הלילה. אנחנו עוברים כמה מחסומים. באחד מהם, יש עצורים פלסטינים עומדים צמודים לקיר, הגב שלהם פונה אלינו. במחסום, החיילים נראים מבולב…