סוףתואר // 072017

תיכף נגמרת תקופה. כיניתי אותה גיהנום.
וכל להבה קטנה היתה שיעור. כל כאב, כל אכזבה
כל רגע שהיה מלא מדי
כל אש. כל האוויר שליבה אותה.
כולן היו מורותיי.

היום אני אלך לישון מוקדם כי סוףסוף
אפשר
היום אני אלך לישון מוקדם אני כותבת אני אומרת
בשבע בערב אני אומרת, יאללה, אפילו לא מקלחת ישר
לישון אני
מכבהאתכלהאורות מכבה אותם ושקט שקט חשוך
בחדר אני מוכנה כלכך לישון אני עוצמת את העיניים ואז
אני נותנת למחשבות שלי ליפול מתוךהראש,
למילים להסתדר בתוך שורות,
א(ח)ות אחת אחר אחותה.

היום אני אלך לישון מוקדם אני צוחקת על מי אני
עובדת עם המילים הקטנות עם האותיות שמזכירות לי:
השנה, את הכרת ואת איבדת חברות
ובאמת שלא ישנת.

האותיות מסתדרות בשורות שורות:

השנה הזאת לוותה בבכי,
במספיק ודי
בנמאס לי, אני עייפה בכל העצמות שלי
בלתתלתתלתת בתלתלות בתלתלים וגם בלעצור לפעמים, לפעמים
לתת שמונים אחוזים ולפעמים מאה ועשרים.
ולפעמים לתת גם לי. לא רק לאחרים.

היא לוותה בהתאהבות ובאהבה גדולה, עמוקה
ומתפשטתפשוטה ומורכבת,
בצמיחה כמו עץמתוךהמים כמו האדמה,
בהשתייכות לקהילה. דתית. לראשונה.
והיא לוותה בגוף שלי, בטוב וברע, באהבה ובבגידה
בריצה ובשיעורי יוגה שפספסתי,
בפרפורים בעפעף הימני,
(נשבעת אנינשבעת בחיים זה לא היה לי מלבדעכשיו)
בסחרחורות, בהקאות, בכמעט-התעלפויות,
(כל הזמן, סיוט סיוט סיוט אני אומרת. שיעור עמוקעמוק).
בהוקרה גדולה גדולה לגוף שלי. באהבה אותה.
באמונה. בעבודה. באוכל. בתזוזה.

ועכשיו, עכשיו שאת מנסה לישון וכלהדבריםהאלה באים אלייך
עכשיו את יכולה
לדעת
להיות אישה יודעת
להתחיל תקופה שקטה. מלאה בנחת. מלאה
בעשייה אני אנוע, בעשייה אירגע.

אני נושמת.
המילים מדברות אליי.
אני הוזה.
אבל אלוהים צוחקת עלינו, עלי ועל השנה שלי
ואני  לא מתחרטת עליה לרגע,
אבל שמחה שהיא נגמרה.

Comments

Popular Posts