על תקווה, על אמונה ועל יום הכיפורים

הכביש שמתפתל לפניי חשוך. אין פנסי רחוב כמעט בכלל, והשמש עוד לא עלתה הבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוהגת בכביש המנהרות. אני זוכרת פעם נוספת שנסעתי בו, באוטובוס, בדרך לחלקה של עלי בגוש עציון. אבל הפעם, מתוך נסיעה של שעה ורבע, כמעט שעה שלמה אני נוהגת דרומה בכביש הזה. כביש 60.
וחושך מצרים. ואני מסתכלת, מנסה לפענח, מנסה להבין מה אני רואה מסביבי ומה קורה איתי בפנים.

זה מזכיר לי שכשהייתי בצבא, היה לי חבר ערבי. פרמדיק מהצפון. החליט להתגייס. אז עוד לא כל כך הבנתי מה זה הסכסוך בכלל, וכמה הוא כנראה סיכן את חייו כדי להתגייס לצה"ל. דיברנו על זה פעם או פעמיים אבל לא הבנתי את עומק הדברים. יום אחד, כשהיה בחופשה או אולי אפילו אחרי שהשתחרר, הוא בא לבקר אותנו בבסיס. זה היה יום חמישי, הייתי אמורה לנסוע הביתה לסופשבוע, והוא הציע שניסע ביחד לבקר חבר נוסף ששירת בנח"ל החרדי איפשהו ליד חדרה. רק תוך כדי נסיעה התברר שאנחנו נוסעים לשטחים, חיילת באוטו של ערבי, ביחד, הרפתקה בשעות הלילה. אנחנו עוברים כמה מחסומים. באחד מהם, יש עצורים פלסטינים עומדים צמודים לקיר, הגב שלהם פונה אלינו. במחסום, החיילים נראים מבולבלים, חושדים. יוסף שולף את החוגר שלו וכולם נותנים לו לעבור כמעט בלי בעיות בכלל, למרות המראה המוזר שלנו יחד.  אנחנו עוברים דרך כבישים חצי-סלולים, בתים בצד הדרך נטושים, הפוכים, ואז יוסף אומר לי, "לוש", כך הוא היה קורא לי, "אנחנו בפלסטין".  ואז הוא נזכר-צוחק, "הייתי פה בפשיטה על בית". ואני חושבת, אמאל'ה, לאן שוב הכנסתי את עצמי בלי לדעת. הנסיעה הזאת הרגישה לי כמו נצח, אבל סמכתי על יוסף שלא ישאיר אותי לבד, אני על המדים שלי באמצע פלסטין.

אז ככה בבוקר ערב יום כיפור אני נוסעת שוב דרך כבישים מפותלים של מדינה שלא נראית כמו ישראל בכלל, למרות שחיים פה גם ישראליים. אני עוברת ליד שלטים של כל מיני התנחלויות שרק שמעתי עליהן בחדשות, ודרך כל מיני כפרים שלא שמעתי עליהם אף פעם. המילים של יוסף חוזרות אלי. אני נוסעת בפלסטין. יש כזאת מדינה, גם אם נרצה להכחיש אותה, והיא לא רק בשטחי A. היא לגמרי בשטחי B. כל כך ברור שהארץ הזאת אחרת משלי. כל כך ברור שהחיים כאן אחרים. וחושך, אני אפילו לא רואה הרבה. אבל זה כל כך ברור.

ופחדתי. למרות כל האידאולוגיה שלי, פחדתי. שעה שלמה בנסיעה, בין מחסום אחד למשנהו, פחדתי. כל הגוף שלי התכווץ. לילה, אני לא רואה כלום. אולי יזרקו עליי אבנים. הרי אני נראית יהודיה, האוטו שלי נראה יהודי. לפחות אני יודעת קצת ערבית אבל אולי בכלל לא נגיע לשלב הזה של שיחה כי פשוט יזרקו עלי אבנים. לא יודעים מי אני. לא יודעים שאיכפת לי. לא יודעים שאני רוצה שלום. וחשבתי, כמה זה עצוב שאנחנו שתי מדינות שכנות, ושאנחנו לא יכולות לנסוע זו דרך זו בשלום. בארצות הברית ובאירופה, אפשר פשוט לחצות ממדינה למדינה, בקלות, הכל בסדר. וכאן, אני מפחדת, כי הרי לא יודעים שאני בכלל נוסעת לצעדה של נשים עושות שלום כדי לזעוק לשמיים שצריך כבר, צריך כבר שיהיה לגיטימי לנסוע בכבישים אחד של השנייה בלי לפחד.

ולצד הפחד היתה גם התרגשות גדולה. יש משהו בלקום באמצע הלילה ולנסוע כל הדרך בחושך כדי להגיע עם השחר למקום שבו נשים נפגשות לקרוא יחד לשלום. יש משהו מאוד מעורר תקווה בכל זה.

גם חשבתי  שהיהודים שגרים כאן, אם הם ערים לסביבה שלהם, גרים בצורה יותר אוטנטית מאיתנו. כלומר, אולי חלקם משקרים לעצמם שהם גרים בישראל – זה לא כל כך אוטנטי – אבל הם גרים יותר קרוב לטבע. והם גרים במזרח התיכון, לא כמו שאנחנו מחשיבים את עצמנו באירופה. ובאותה הנשימה, יש פה משהו כל כך מוזר, שהם חיים פה. והלואי שזה לא היה מוזר, כמו בארצות הברית שאפשר לעבור מגורים בין מדינה אחת לאחותה, בלי להרגיש זרים לא מקובלים. הלוואי וכך היינו יכולים להיות גם כאן.

וכמה אנחנו כל כך קטנות ליד הטבע המדהים הזה. ההרים העצומים האלה, הכוח של אלוהים. כמה ההחלטות המטופשות שלנו והמלחמות הכואבות שלנו פשוט לא רלוונטיות וכמה ההרים האלה כבר ראו, וכמה הם יצטרכו לחכות עד שנחיה בשלום.


בחינוך המקצועי שלי, הדגש תמיד היה על תוצאות: לעשות כי יש לכך סיבה ממשית שאפשר לראות אחר כך את התוצאות של העשייה ולדעת שעשינו שינוי אמיתי. והחינוך הביתי, האישי שלי, הדגיש אינטואיציות. לעשות את מה שהקול הפנימי שלי אומר לעשות. בסוף אולי נבין ואולי לא נבין למה עשינו, אבל צריך לסמוך על עצמנו. זו הדרך לחיות.

ונשים עושות שלום לא עושות משהו תוצאתי במיוחד, כך יאמרו האנשים שפועלים מתוך תוצאותיות ומקום של שכל. הן לא מצליחות להביא הסכם שלום. היו להן כמה שנים שבו הן יכלו להוכיח אחרת, אבל הן לא הוכיחו. חבורה של נשים נאיביות שלא מצליחות להגיע לתוצאות, כך יגידו חלקנו.

אבל הן כן מצליחות לייצר תקווה. ותראו  כמה עצוב זה שהציניות החברתית שלנו גדלה והשתלטה כך על כולנו, שכל כך הרבה נשים צריכות להשקיע כל כך הרבה מאמצים וכספים כדי ליצור תקווה ואמונה אצל חלק מאיתנו, ששלום הוא אפשרי. כי רובנו כבר שכחנו. כי רובנו כבר התקשנו. כי רובנו חושבים על פתרונות שכליים ומעשיים במקום לשנות את הכוונות שלנו, במקום להאמין שמתוך כוונה גם יגיע פתרון. אם הכוונה שלנו היא רק "להסתדר", היא רק "יהיה בסדר", הפתרונות שנציע לא יבואו מהמקום הנכון, והם לא יהיו ברי-יישום. אבל אם הכוונה שלנו היא לחיות כאן יחד בשלום, שילדינו יפסיקו למות במלחמות, שחיי אדם יקרים יותר מגבול של מדינה – אז הפיתרון הישים יגיע. כי הוא יבוא ממקום של אמונה.

ותראו איך הן עושות את זה. איך הן לוקחות את כל האנרגיות של האמונה, של התקווה, של הכוונה לשלום אמיתי, מערבבות אותן יחד ויוצרות תנועה של כוונה. זה נכון, השלום עוד לא פרץ, והוא כנראה גם לא יפרוץ בגלל נשים עושות שלום. אבל האמונה והתקווה שנוצרות בתוך התנועה הזאת – הנאיביות, חלקיכם יגידו – אלו הן שיביאו את השלום. אלו הן שייצרו פיתרון הומאני לסכסוך שרובנו חושבים שכבר אבוד.

בבוקר ערב יום הכיפורים זכיתי ללכת בטבע, במדבר, לחצות בין ישראל לפלסטין, ולפגוש נשים מאמינות. הן היו בכל הצבעים, בכל הדעות, מכל המגזרים. והן איפשרו לי להיות עצמי. לדבר עם זרות, להסתכל להן בעיניים, להיות בתוך הרגע ולזכור שאני לא לבד. להתעטף בתנועה גדולה של אמונה.

וכמה שעות לאחר מכן, בערב יום הכיפורים, רבתי אמרה לקהילה, "יום הכיפורים שמח". ואני חשבתי, לא שמעתי זאת אף פעם. ואם יום הכיפורים הוא יום של סליחות, אז כן, כך צריך – שיהיה שמח. שנצליח לסלוח לעצמנו על זה שמסיכת הציניות עוטפת אותנו ומערפלת את ראייתנו יום יום, שעה שעה. שנסלח לעצמנו על המעשים שאנחנו עושות מתוך הציניות, שנסלח לסובבים אותנו על המעשים שהם עושים מתוך הציניות, ושנצליח בשנה הקרובה להוריד עוד קצת מסיכות, ולהשאיר מקום גדול לתקווה ולאמונה שלמה בחיים עצמם.

צאת יום הכיפורים שמח.



Comments

Popular Posts