שיר פשוט

בלילה הדלקתם אורות בודדים וישבנו בחוץ
הצלילים שרקדו לי בראש לא הצליחו להפוך למילים
רק יצרו תחושות במרחב השקט בין הנשמה לרגש
הסתכלתי על הצלליות שלך
על איך שהאור המעומעם הזה האיר בך אותך
את מי שאתה באמת
את הרכות
שכל כך בקלות
מחליקה בין האצבעות שלנו בעולם הזה

שאלתי את עצמי בתחושות למה צריך חושך כדי להתחיל להאיר את האמת שלנו
כדי להעיר אותנו
למה אנחנו בוחרים בברים שבהם האור מסתיר והאלכוהול מטשטש ואז אפשר קצת להסתחרר ובכך להשתחרר
למה אי אפשר באור השמש
אלא רק באור הצל

זה היה יפה
לראות אותך מהצד קצת
לעצום עיניים ולהתמקד במוזיקה שאחרים ניגנו
להרגיש אותה נכנסת לתוך הורידים
לשיר, בשקט, מעט, לאט
זה היה ביטוי של כל היופי של הגוף שלנו
של הזכות שלנו לחיות את העולם שיצרנו
של הברכה של השקט והרעש והרווח שביניהם שמצליח להכיל הכל ביחד
זה היה רגע מהרגעים שנחרטים בזיכרון במודעות מבקשת
במודעות של הוקרת תודה על תודעה

זה היה רגע קטן של אהבה גדולה
של ידיעה שמגרשת את כל הספקות לכל הרוחות
האם זוהי הדרך שבחרה בי,
האם אני בחרתי בה,
האם זה משנה בכלל.

זה לא.
העיקר שכך.

העיקר שאור כתום זעיר מזכיר לנו
מדי פעם להסתכל מהצדדים
להרגיש את מוזיקת החיים בוורידים

להתרכך
ולראות אחרים מתרככים

ולזכור שבסוף
כך האהבה מנצחת.
אם היא לא ניצחה -
או שלא נָתַנּוּ לה,
או שזהו אינו הסוף

מתערבבים

שלום, אני ירושלמית. כך אני בדרך כלל מציגה

כלומר, אני ירושלמית, גרה בירושלים של עברית ושל יהדות בקטנה,

בירושלים של מסורת ואנשים שצועקים בלהט,

בירושלים של המאבקים של הפנתרים השחורים,

ירושלים של נחלאות העתיקה עם האסליים

שיושבים בפרלמנטים מאחורי עזורה בימי שישי,

איפה שאני מנגבת חומוס עם חלה וצופה בכל הירושלמים ובכל התיירים שמשתכרים מהצבעים של מחניודה,

כלומר,

אני ירושלמית! ירושלמית גאה!

ירושלים שלי היא כזאת של תושבים ששונאים את הפקחים של הרכבת הקלה,

ירושלים שלי היא כזאת של מינהלים קהילתיים וחגיגות רחוב בתוך השכונה,

של מדרכות בנויות ושל זבל מפוזר ששוכחים לאסוף אותו איפה שיש שביתה כל תחילת שנה,

ירושלים של קבוצות בפייסבוק של זאביק אבינר,

ירושלים של מצעד הגאווה הכי חשוב בעולם,

ירושלים של כיכר ציון בלילות, ירושלים של החתולות, ירושלים של אבו יו יו-ים ומאתיים ושש-בש,

ירושלים שנלחמים עליה, עם כל הכוחות,

ירושלים של אקטיביסטים ששומרים עליה,

אני מיכל של ירושלים!

ובעצם,

אני מיכל של מערב ירושלים, ויש לי שכנה, שכנה מזרח ירושלמית, ופתאום אני שומעת שהיא מציגה את עצמה כך, היא אומרת,

מרחבא, אנא מקדסייה, אנא מן אל קדס. ואני חושבת, היא מזרח ירושלמית,

ואני תופסת את עצמי ואומרת - אולי היא חושבת שאני

מערב ירושלמית?

אבל אני ירושלמית!

לא מערב ולא מזרח, לא ירושלים של חרדים ולא של חילונים. ירושלים.

איך שהיא.

ירושלים של כל הגוונים.

ואת ירושלים שלי חטפו ממני כל המנהיגים, כל האנשים עם הפרסטיז' שאומרים לעולם כולו

שירושלים היא ירושלים של דת אחת, ירושלים של פוליטיקה ושל סיסמאות,

של קלישאות עתיקות ואמירות גבוהות כאלה שמרחפות מעל ראשינו והופכות אותנו לאויבים,

הופכות את הרחובות שלנו למדממים,

הופכות את הגשרים שלנו לקורסים,

הופכות את המשפטים שלנו למתנגשים.

אז… אולי נעלה על גשר חדש? אולי נבנה לנו אחד כזה שיהיה עשוי מילים ומעשים של אנשים שאוהבים את העיר שלנו,

של אנשים שסקרנים להכיר את השכנים.

בואו נעלה על גשר לשוני שיביא לנו מילים שנכדרר בין השיניים שיקפצו אל תוך האוויר

שיתגלגלו אל החצר של האחר

של אחת שאינה דוברת את שפתי

של אחת שאינה חווה את יום יומי

של אחת -

שכנה -

שאינה פוגשת אותי מבלי להתאמץ,

למצמץ,

לנשום עמוק פנימה, לשים עצמה בצד כדי לראות אותי

ואני אותה

ועוד יותר כדי לשמוע

ואפילו עוד יותר כדי להבין.

והמילים שלנו יהיו כמו פרפרים זהובים כמו שפעם היו בערוץ הילדים -

הנה, רפרנס שהיא אפילו לא תכיר -

יעופו קצת למעלה יסתקרנו מהסביבה יריחו את הפריחה השונה יפגשו מילים אחיות

ומילים יריבות

ומילים עם דעות אחרות,

וזה יהיה בעצם כל היופי:

אנא ואני יפגשו בחב שבאה מהמילה חיבה

ואנחנו נעמוד על שפת המדרכה, על רציף כמו רציף של תחנה,

ורק אם נצליח לגשר על הפערים האלה, לא, לא,

לחגוג אותם,

אז עיר ה-קדס תתמלא בנור, בד'הב כמו שהיא נועדה

כי אנחנו ננסה להבין אחת את השנייה

ונתחיל להקשיב לירושלים האמיתית,

לירושלים של האנשים שחיים בה,

במקום לירושלים של המסרים שמרחפים מעלינו.

אז בואו, בואו יחד, נתחיל לבנות אותה.

לשנה הבאה… איך אומרים?

בירושלים של עצמה.