דלג לתוכן הראשי

שזיפים

שזיפים מיובשים מזכירים לי את סבא משה
סבא משה היה
אוכל שזיפים מיובשים וגם חלה ספוגה בחלב
תמיד חשבתי שאלה דברים לא טעימים במיוחד
סבא משה היה
שותה קפה בערב כדי להחזיק מעמד
הוא גם היה
שקט
מאוד,
העביר מסרים בגוף, בלי לדבר מדי
הוא גם היה
בכלא הפולני בגלל הדעות הפוליטיות-קומוניסטיות שלו
וברוסיה בזמן המלחמה הגדולה
ונשוי לאשה קשה, עליה נכתבו כל הבדיחות על פולניות
ואקטיביסט עקשן 
ומבית עני ודתי
וחילוני, אתיאיסט, עד מאד

סבא משה היה אוכל שזיפים מיובשים
תמיד חשבתי שהוא בחר אוכל לא טעים
הוא היה עושה פאזלים של אלפי חלקים
אני ורן השכן הינו באים אליו
בגיל חמש או שש שנים
מפרקים כמה חלקים ואז מחזירים למקומם
עוזרים לו בהרכבה שכבר עשה
והוא היה שמח וגאה והביא לנו סוכריה או זמן טלוויזיה
מה שאבא ואמא לא נתנו
(לא סוכריה ולא טלוויזיה)
ואבא אמר לסבא משה שהוא מקלקל אותי
וסבא משה ענה שהוא מלמד אותי 
לעמוד על שלי
וכנראה שסבא משה צדק הפעם
למרות שאבא צודק הרבה פעמים
כי בסוף יצאתי עקשנית ועומדת על שלי
ולא מקולקלת(, כנראה)

סבא משה היה
המנצח הגדול של חיים קשים
תוצר של בית קר שלא ידע אהבה
תוצר של מרד לפני- ואחרי- נעורים
תוצר של מלחמות רבות וצלקות, כאלה שניראות לעין וכאלה שבכלל לא
הוא היה דממה והוא היה איתן
עצב גדול וגם אושר
אהבה עצומה תוך מרחק בלתי ניתן להבנה

היום אני אוהבת שזיפים מיובשים
אבל לא חלה ספוגה בחלב והאמת שגם קפה לא
והיום אני מתגעגעת לסבא משה
לשקט שלו
להקשבה-לגוף שלו
לפשטות העמוקה שלו
למוטיבציה לעשות טוב עבורנו בגיל תשעים וארבע שנים:
להוציא את הזבל
לעבוד בתנובה במרכז העיר ליד השוק
לשחק איתנו
להצביע בבחירות
לעזור.
לאהוב בדרכו שלו, על אף כל הקור שגדל בתוכו.
להיות.
איתנו, ועם עצמו.

היום אני אוכלת שזיפים מיובשים וחושבת על סבא משה
מה היה אומר, אם היה אומר
מה היה חושב על הבחירות ועל חודש חמישי
אם היינו חולקים יחד צלחת של שזיפים מיובשים
תוך הרכבה של פאזל של אלפי חלקים
אם הייתי מעזה לשאול
אם הייתי חכמה מספיק לומר לו
כמה חלקים בתוך תאי הגוף שלי
הם בזכותו

  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…