דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2019

גרעין רימון

בלילה כשאת הולכת לישון לפניי ואני הולכת לישון, אני מסתכלת עלייך. מחפשת את הנשימה שלך, את האופן שבו היא מזיזה מעט את השמיכה הקטנה שלך ומחייכת לעצמי, לך,  לנו
פעם-פעם היינו מציינים את לפני-בואך על פי שבועות המשכנו לספור כך גם כשבאת בהתחלה אבל עכשיו אנחנו כבר סופרים לך חודשים כל חודש, צעד
ואני בכלל לא מאמינה. פעם היית זרע וביצית תא קטן ממני, תא קטן מאהובי. פעם היית עוברית מתפתחת. לסבתא מ' סיפרנו כשהיית בגודל של גרעין של רימון. גדלת לענב, לאבודקו, לפומלית, למלון
אין מספיק מילים לתאר את הנס הזה
כשהיית בפנים רקדנו יחד. עכשיו בחוץ אנחנו גם כשאת צמודה אלי עטופה בבד כמעט כמו בפנים. כמעט
לילה אחד יצאת. פשוט ידעת, פשוט ידענו. כך היה באת אלינו וצייצת, קטנה-קטנה איך ייצור כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה רעש וכל כך כל הרבה מקום נוסף לאהבה בתוך הלב בו-בזמן איך
אני מסתכלת עלייך. לפעמים את צוחקת. לפעמים מה שדיגדג אותך אתמול, לא מדגדג היום. משהו אחר מצחיק אותך. יש לך אופי, אני חושבת. לפעמים הוא מבצבץ בין החיוך של הבוקר לבין סוג חיוך אחר בשאר היום לבין פרצוף הבכי שלך. לפעמים את נרדמת כך, בכמעט-בכי  ולפעמים הבכי שלך חמוד (סלחי לי כ…

אני מחבקת את הכרית כשאתה לא כאן

אני מחבקת את הכרית כשאתה לא כאן
ומדליקה את המאוורר על שתיים ומשאירה את הדלת פתוחה
כשתחזור תצטרך להתרגל למציאות החדשה הזו
לפחות לחלקה

אני מחבקת את הכרית ומתגעגעת אל גופך
אל החיבוק והמגע והתחושה של עורך
נושמת פנימה שמונים אחוז - אולי פחות -
אני חושבת,
לא היה לך קל עם כל מה שקורה עכשיו לו היית כאן
עם החתולה
אני חושבת, אני כבר לא יכולה. כבר לא יכולה
אבל לפחות היית, לו היית,
וזה כבר היה מקל

אני מלטפת את הבטן, את העוברית שלנו שגדלה
מרגישה אותה ומתנצלת
תוהה אם כך יהיה קשה אחרי כל זה
ואם הבדידות של עכשיו דומה למה שתבוא
למרות שאז אתה תהיה בגופך פה
ואני לא אצטרך לחבק את הכרית
אבל בימים אתה לא תהיה, וגם לא תהיה כרית, כי הימים אינם זמנים ראויים לכאלה דברים

זוהי בדידות מעיקה
מעייפת וקשה
אני נושמת פנימה, מחזיקה
קומ-בא-קה. עצירת נשימה בשפת היוגה. קומ-בא-קה.
כשתבוא אוכל לשאוף בחזרה
את הריח שלך
את האוויר
את הייקום כולו, שיחזור לשגרתו

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה

הקטנה שבפנים נוכחת כמו מתופפת על הדפנות של הרחם שיגדל, שתגדל. אין פה הרבה מרחב, אני צריכה אותו. היא מנחה את התזוזה שלי. מה שלומי? בתוך הגוף הפיזי אני דינמית, שני לבבות פועמים בפנים, שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. מה שלומי אני בתוך הגוף המנטלי שלי אני עכשיו כבר טוב יותר עכשיו רגוע ובטוח ויודעת שלכל דבר יש פיתרון בסוף כל עוד אנחנו קשובות ואוהבות זו את זו,  את העולם, את עצמנו, מה שלומי אני בתוך הגוף הרגשי שלי אני פשוט איתו. בתוכו. מה שלומי אני  רוקדת,  רוקדת אותנו, רוקדת איתנו, רוקדת אותך את שני הלבבות שלנו, את הבעיטות שלך, את הציפייה של ההגעה שלך
** המילים שמתנגנות בשיר איתו אנחנו רוקדות קוראות לנו לשוט רחוק, sail away with me, what will be will be דמיינתי שאת רוקדת את עצמך החוצה ואני את וככה יש לנו עונג, יש לנו טנגו של נסים עתיקי יומין של ההוכחה של אלוהים
האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה וכך נרקוד. נדע  כל אחת את עצמה,  כל אחת את השנייה
** כמה זה יפה לרקוד את האנרגיות של נשים אחרות, להרגיש את אותן תנועות נאמרות בתדרים שונים ללמוד מהקצבים של אנשים אחרים. כמה זה אוהד,…