דלג לתוכן הראשי

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה

הקטנה שבפנים נוכחת
כמו מתופפת על הדפנות של הרחם
שיגדל, שתגדל. אין פה הרבה מרחב, אני צריכה אותו.
היא מנחה את התזוזה שלי. מה שלומי? בתוך הגוף הפיזי אני
דינמית, שני לבבות פועמים בפנים,
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. מה שלומי אני בתוך
הגוף המנטלי שלי אני עכשיו כבר טוב יותר
עכשיו רגוע ובטוח ויודעת שלכל דבר יש פיתרון בסוף כל עוד
אנחנו קשובות ואוהבות
זו את זו, 
את העולם,
את עצמנו, מה שלומי אני בתוך הגוף הרגשי שלי אני
פשוט איתו. בתוכו. מה שלומי אני 
רוקדת, 
רוקדת אותנו, רוקדת איתנו, רוקדת אותך
את שני הלבבות שלנו, את הבעיטות שלך, את הציפייה של ההגעה שלך

**
המילים שמתנגנות בשיר איתו אנחנו רוקדות
קוראות לנו לשוט רחוק,
sail away with me, what will be will be
דמיינתי שאת רוקדת את עצמך החוצה ואני את
וככה יש לנו עונג, יש לנו טנגו של נסים עתיקי יומין
של ההוכחה של אלוהים

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד. נדע 
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה

**
כמה זה יפה לרקוד את האנרגיות של נשים אחרות,
להרגיש את אותן תנועות נאמרות בתדרים שונים
ללמוד מהקצבים של אנשים אחרים.
כמה זה אוהד, כמה זה משתלב, כמה אפשר להתענג
רק מלשהות בתוך הקצב של התזוזה של מישהי אחרת
איך אפשר פשוט לחייך
לתת לשטף של התנועה של מישהי שאיננה אני
לשטוף אותי
ולא לסחוף אותי,
לגלות לי סודות של הגוף שלה
כדי שאוכל לעבד אותם בתוך הגוף שלי

כמה זה יפה להיות בתוך הנוכחות המלאה של מישהי אחרת
בזכות הנוכחות המלאה שלי עם עצמי
לרקוד
ובכך להפוך שתי שלמות,
לשלמות יותר

**
את מתופפת על הדפנות של הרחם
מרחיבה אותי,
מובילה
שתי נשמות רוקדות. שתי נשים, שתי ילדות. 
אנחנו קשובות ואוהבות
רוקדות את הריקוד שלנו, של נשימות

האנרגיה שהכניסה אותך פנימה תוציא אותך החוצה
וכך נרקוד את המסע. נדע
כל אחת את עצמה, 
כל אחת את השנייה


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…