דלג לתוכן הראשי

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה.

היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים. 

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא. 

הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזאת היא העיר שלנו, גם במזרחה וגם במערבה. היה בליל של דיבור שרובו היה בערבית, אך למעני כלל גם קצת עברית, ולמען חברה נוספת, תיירת, כלל גם אנגלית. הן דיברו בקול רם ושמח על נושאים אינטימיים ונשיים, וגם סתם עשו כיף וצחקו ביחד. הן התלהבו מאוד ממך. דיברנו על הכל. חלק מהנושאים גררו חיוכים מובכים, חלקם גררו פרץ של צחוק מתגלגל שבא מפבנים, חלקם גררו מבטים ששמורים רק לאירועים כאלה, של נשים בלבד.

ופתאום ככה מאמצע שום מקום הן שמו מוזיקה. חזקה, חזקה כמעט כמו בחתונות. הן סגרו את החלונות והדלתות חזק חזק, כי בחוץ כל השכנים כבר הלכו להתפלל, והתחלנו לרקוד, לשיר ובעיקר להתפקע מצחוק. היה אור חזק, היה חם, היתה אישה אחת עם צחוק הורס שהדביק את כולנו. היתה מוזיקה ערבית, מוזיקה מערבית, העיקר מוזיקה מקפיצה. מי צריכה סמים ואלכוהול כשיש נשים עם שמחת חיים אמיתית כזאת? כך חשבתי.

אני התאהבתי בהן. אני חושבת שגם את. כל כך הרבה חופש היה להן בעיניים, בגוף, ברגליים. החדר הסגור שלנו החזיק אנרגיה בסדר גודל של כור אטומי, אבל אנרגיה טובה. אוהבת. חזקה, חזקה באמת. חזקה וחופשיה. מתעלמת מהמציאות ההזויה וההפוכה שבחוץ.

בחוץ, אותן נשים בדרך כלל שקטות. בחוץ, אותן נשים חוות סוג של עוצר. משפילות מבט אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. מתעלמות מהערות אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. נענות לבקשות אולי, לפעמים. וכנראה שלעיתים גם דוקא לא. נתקלות באלימות משטרתית אולי, לפעמים. כך דמיינתי.

מה שבאמת היה בחוץ, הוא שרוב הנשים החזירו את החיג'אב. הלכו בשקט ובצעדים קטנים ומהירים. וידאו שכל אחת נכנסת לאוטו ומתחילה לנסוע, שאף אחת לא נשארת לבד ברחוב. לקחו אחת את השנייה טרמפים הביתה. לחשו מילות פרידה. הצניעו את הצחוק המתגלגל, הוא הפך לחיוך קטן וחמוד. הן כמו התמזגו אל תוך החושך של הלילה. איזה הבדל ממה שהיה רגע לפני, בחדר המואר באור ובעיניים שגומעות את החברוּת שבחדר. כך חשבתי.

מה שקרה בחדר הזה הרגיש לי גולמי וסודי, ואפילו בלתי נמנע. זה היה כמו מכנסיים רגילים על גוף הריוני, הבטן גולשת החוצה בעל כורחה. בחדר ההוא, כל מה שקרה היה רק שלנו. אם כבר מותר, אז מותר הכל. כל אחת היא פשוט עצמה, כך היא יכולה לאהוב את עצמה ואנחנו אותה בחזרה. 

חשבתי שכשהמציאות כל כך קשה בחוץ, כשלכי-תדעי לאיזה בית כל אחת חוזרת, רק אז נשים יכולות להתפרע ולהיות בדיוק מי שהן, בלי לחשוב פעמיים. זה הזכיר לי רגעים שחוויתי גם במקומות אחרים. מרחבים נשיים הם מקומות גולמיים וסודיים לעיתים רחוקות, לא משנה הרקע או הלאום או המציאות שבחוץ. אבל ככל שהמציאות בחוץ פחות נותנת לנו מקום לביטוי, כך המקום לביטוי הסודי שלנו נהיה יותר פרוע. יותר הפוך. יותר טבעי. יותר אנחנו.

הדיסוננס הזה של החיים העצורים שחברותיי מאותו לילה חוות מחוץ לבית לבין מה שהן יכולות לאפשר לעצמן בחדר נעול ובחברת נשים בלבד, הדיסוננס הזה הוא מה שמאפשר את החופש המוחלט, האמיתי והפשוט שהיה שם באותו ערב רמדאן.

בתי שלי, האנרגיה שהיתה אז בחדר היא האנרגיה שאני רוצה שתקיף אותך כל חייך. שבט נשי גם יחד. מרחבים נשיים על-תרבותיים ועל-שפתיים שתוכלי להיות בהם פשוט את. שתאהבתי אותך, ושיאהבו אותך בחזרה, איך שאת. 

אמן ואנשאללה, שהמרחבים האלה יתרבו וירבו אור בכל החלקים החשוכים של העולם שלנו, ושכולנו נזכה לנכוח ובכך להאיר.

חנוכה שמח


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

והיה זה סוף היום

והיה זה סוף היום והשמש שקעה מכבר ונהיה חושך ופתאום, צץ אור קטן כמו שבא לומר ובעצם, להזכיר שאין האור כובה בעולם מלבד כאשר אנו נכנעים לו.
והיה אביב והיתה יציאה מהחושך והיו לנו שבילים ספורים לבחור ללכת בהם ובחרנו ובחרנו שוב וביקשנו לשנות. ואז האור הזכיר: ניתן לפלס דרך. ניתן לייצר מקום נכון לצעוד בו. ניתן. אם נבקש. אם נדע.
והיתה זו תחילתו של יום והשמש החלה לצבוע שמיים בצבעי הסגול האהובים עלינו כמו מחייכת היתה השמש כמו שאנחנו, כך היא היתה
ונפלה התובנה והיא שטפה החוצה את כל הכאב המבלבל והיא נפלה כמו מן השמיים טפטוף קטן של אור כמו גשם שהזכיר בלחש: היי את. היו אתם. אין שום דבר חשוב מכך. אין החושך הוא או היא או מישהו מלבד מקום בלב שמאבד את צבעי החיים וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שאנחנו אור ובאור, יש את כל הצבעים.

אישה יודעת

אני אישה יודעת ובפנים אני ילדה אני אישה אוהבת ובפנים אני בוכה
אני אישה שמתבגרת וילדה שנהיית קטנה ילדה שמתאהבת ואישה שמחליטה אני אישה מתפתחת וילדה רגישה ילדה מתרגשת ואישה פתוחה
אני ממלאת את החללים של גופי ברגשות מכל הגוונים בצבעים יפים מכל הקשתות, בדמעות, בעצבים, בהצדקות ממלאת את הימים בעשייה, את השבתות במחשבה את הלילות בדאגה
אני שואלת שאלות את היודעות ואת שלא, מצהירה הצהרות, חוזרת במעגלים מסתובבת ברחובות ופונה פניות חדות אני שואלת שאלות על החיים והעייפים
אני מאמינה באלוהים אבל רק כשהיא מפוזרת בכל הכיוונים אני מאבדת חברות ועוברת שינויים גדולים וקטנים מאמינה בעולם שלנו, ביופי שבנו, באנושות עצמה למרות כל הזוועות, ולפעמים אני מחזיקה באמונות הללו, באמונות אחרות חזק מדי חלש מדי
אני לא מספיק לא מספיק חזקה לא מספיק נכונה לא מספיק נותנת לא מספיק חווה אני הכי הרבה הכי צודקת הכי אוהבת הכי בטוחה הכי נכונה לי אני לא עצמי בתוך הרגע אני רק כאן ועכשיו וכל כך עייפה
אני יוזמת ועוזבת, יוצרת ונשברת צוחקת ועצובה, כואבת ויפה דואלית ואחת, מתכננת וספונטנית באור היום - מובילה ועצמאית, מנהיגה ובטוחה ובסופו - …

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו.
אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.
יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים.
אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא, וַאֲנַחְנוּ אַחֵר כְּבָר כֵּן, צוֹעֲדִים בַּנְּחִישׁוּת וּבַפַּחַד שֶׁל הַחַ…