דילוג לתוכן הראשי

שומרת עלינו

i

קולות של שיחות חד-צדדיות בטלפון
מתערבבים עם מוזיקה כל כך רחוקה,
קולות צפים,
צצים,
מתחלשים ומתחזקים,
מתנדנדים,
כמעט כמו מה שדמיינתי שקורה בינינו.
אמצע הלילה ועוד לא הלכנו לישון מסיבות שונות.
עוד מעט.
אתה תראה. והקולות מתרוצצים ואני כבר לא מזהה מה בפנים

ומה מחוץ
לראש.
אתה תראה?
קולות מתלחשים, חיים, מתים,
וממך אני חשה זרמים של חולשה,
של אמת נחשפת בחוסר רצון מוחלט,
קולות מובילים אותי, (צאתי לשלום),
קולות מאירים בלילה לבן,
ישנם שמתפללים,
ישנם ששומעים רוחות נושבות,
ישנם שמאמינים. היית מאמין?

אני צוחקת, אין ספק שאני אמשיך, זה לא משנה מה יקרה, ככה אני ממשיכה,
וזו אמת!: אני רק צוחקת כשהגוף מרגיש,
כשהגוף מרשה,
והוא מרגיש המון.
קולות של מתעוררים, קולות זורחים
מעל ירח, כוכב, ענן, קולות זורחים
מעל ארמונים אגדתיים,
עיניים נפקחות,
נסיכים ונסיכות מתהפכים במיטות ריקות,
פרחים מתפתחים מול אור ששונה טיפה מהאור של אתמול,
קולות שוחים לחוף של חול מלוכלך,
קולות נשפכים לזרם, נסחפים בדרך,
נאספים כמו צדפים על ידי ילדים קטנים.

ישנם שנרדמו שנית, אבל אני את שלי פספסתי בפעם הראשונה.
ישנם ששומעים זמרי ציפורים ומתגעגעים,
ישנם שלא מבינים, לעולם לא יבינו,
יש גם שחושדים, פחות שחושבים.
אני חושבת.
הידעת?
לא מפסיקה,
זה לא יאומן,
חושבת וצוחקת כששאר העולם נרדם,
רטוב מבכי של הלילה לפני,
בבכי שקורה גם אחרי.


ישנם שבוכים וצורחים בשקט,
ישנם שבקול, אך אני את הזדמנותי
פספסתי.
קולות של בכי מחביאים בקלות,
זה רגיש, מותר,
אבל צחוק משפיל בחוזקתו,
מכביד בהשלכותיו,
מעיק,


כבד כמו פסנתר בשיר עצוב על הבוקר.
 

היית מאמין?
ועוד יש לי את האומץ לצחוק.
לפעמים אני לא מבינה מאיפה זה בא לי אבל מה לעשות,
זה באמת לא בשליטתי.

ii

מפחדת שיצוצו מפלצות
ממנהרות בשטח פתוח
ויקחו אותי מפה לשם,
רחוק,
ואז אני אאלץ להבין שגם הם
בני אדם.
זה בוגד מצדי?
ואני שומרת עליינו.
אתה מרגיש בטוח?
אוהבת לשמוע אותם מתפללים בעזה,
בלילות הספורים שהם לא לבנים
ואני באמת לבד בשמירה.
זה מחריד מצדי?
אני חושבת על מה הם חושבים,
לו הם היו גרים באזור ללא תפילות
בארבע לפנות בוקר,
אם השקט היה מפריע להם לישון,
אם זה כמו רגל שכורתים,
שמרגישים אותה והגוף
 

מתגעגע.

אתה מרגיש בטוח?
בטוח שלא בעצמך,
אם היית,
הסימנים היו נהפכים למשהו פחות סמלי,
למשהו יותר יציב,
משהו שעליו אפשר לבנות ארמון של אלף קומות
עם ההבטחה שלקרוס,
להתמוטט,
זה באמת בלתי אפשרי.
אבל הבטחות כאלה מזמן כבר הפסיקו להשפיע,
למרות שבי יש עדיין תקווה.
סיבכתי אותך?


ברוך הבא לחיי.
אבל אני לא מקטרת בכלל-
להיפך: אני אומרת תודה על כל שטות.
ואז אני עומדת ושומרת,
מדמיינת את האוייב המפחיד,
שומעת את ברכותיו,
את אחיו המתפללים בחוזקה,
עם אמונה שלי אין,
אין לי חוץ מכלפיי,
אמונה שגרעינה הוא סם
קבור עמוק בדם
או בראש
או באיזשהו מקום שאני בכלל לא מכירה,
מקום נועד לזה בדיוק:
מקום שמאפשר להתמכר
לדבר כזה,
לדבר אחר.


זה בוגד מצדי לחשוב שיותר טוב להתמכר לאלוהים בדרך של האיוב
מאשר להתמכר למוצרים שהורגים את עצמנו?
לא שאני חושבת כך,
אני סתם תוהה, מפנטזת, חולמת,
כי את זה אני מכירה הכי טוב,
מהמשקפת הכי קרובה.
זה גם סוג של התמכרות,
היית מאמין!
איזו אשלייה,
איך המילים מדברות בשביל עצמן.
ומה אני, אחרי כל זה, ומה אתה.
יושבת בשמירה ולא מבינה כלום חוץ מזה שבחיים


אני לא אבין כלום,
מה שבטוח בטוח,
אתה מבין?
אין מה לעשות, רוחות נושבות
ואיתן אני נסחפת
בקלות עדינה,
אין התנגדות למרות הכל,
למרות האישיות הבוטחת.
איבדתי אותך?
אין עוד מה לומר, בכל מקרה,
אני חצי הפוכה אחרי לילה לבן
והשירים שרצים לי בראש מתסכלים,
מסתבכים בין עצמם וממשיכים
את המרוץ ואני מרגישה חצי בחיים,
חצי בחלום, חצי קרובה למוות.
מי יודע?
אני בטוחה שאני לא, ורוב הסיכויים
שגם אתה


בטוח?
עלי אתה סומך לשמור?
לי יש בקושי דעה מגובשת,
אם תבוא המפלצת יתכן ואתן לה לקחת אותי,
טוב, נו,
צריך להפסיק לחשוב,
זה רק יוביל למקומות שדורשים
יותר מחשבה, ואחריי לילה כזה...אל תהיה כל כך בטוח

שזאת אני,
שמה שאני מציגה בפניך
זו אני. כי,
למען האמת,
אני גם לא יודעת.


לא נכון! זה לא נכון! 

אני כן יודעת!
לא משנה.
אולי יום אחד תבין.

 אולי יום אחד גם אני אבין.
בתקווה.
אבל תדע:
לי עוד יש אמונה.
ולך?
בי יש אמונה?
בעצמך?

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא