דילוג לתוכן הראשי

נכדה גנראלית


כשאבא בוכה אין יותר מה להסתיר,
האמת ברורה לחלוטין ולליבי כבר נמאס מבתי חולים.

לפני הדמעה היחידה שכמעט ראיתי, אמרת,
"ליטפתי את ידו ומסרתי לו את אהבתי,
את הבנתי כי ברצונו ללכת,"
ורציתי לומר שידעתי כשראיתי את מבטך האמיתי,
כשראיתי את אופן אחיזתך בידו החלשה,
את הריכוז שעינייך הפגינו עם התעצמות המגע.

נראה לי שלו יש יותר כוח מלי,
רואים את רצונו ללכת.

לאחות הערביה שלוקחת פרטים אישיים יש עיניים יפות נורא,
גדולות ומאופרות באופן עדין,
מבינות ורגישות לכאב של אחרים.
אך היא רק את תפקידה מבצעת,
מחליפה מספר מילים בערבית עם אחיות אחרות במחלקה.

יש פה קולות נוראיים כמו הריח שלא עוזב אותי גם אחרי שהלכתי,
גם אחרי שהתקלחתי.
בלובי אוכל מטוגן מנסה להסוות את הריח הזה של תרופות,
החייאות,ואני מנסה להסוות את העייפות עם כוס קפה מס' שבעים ואחת
בשבעים ושתיים השעות האחרונות, החצי-רדומות.

“everything gets reduced to filling out a form”

ידי מלטפת יד זקנה, מקומטת ומעווטת בדרך יפה,
שחורה משנים של עבודה קשה תחת שמש חזקה.
ידי מזרימה אנרגיות של אור ואהבה,
מרגישה שקשה לו עם המסכה,
עם הגוף המכביד שאוחז בחיים בחוזקה מטורפת,
בחוזקה בלתי-רצויה.
ידו אוחזת עם יותר כוונה,
מרפה,
האוויר קריר
like death’s embraced it

***

צליל הרכבת בעת עצירתה
מחריד באזני,
נכנס אל תוך ראשי ומסרב לעזוב אותו בשקט.
עוצמת עיניים והלחץ בגוף גובר,
הלב אל כל הקפה הזה מתמסר,
הכל נהיה יותר אמיתי עם החולשה המתעצמת, עם הקושי לנשום.
פתאום,
אני מסננת אנשים,
אוספת את הכוחות החלשים שאני מסוגלת למצוא בעצמי,
אנרגיות מתפזרות, מתפרצות,
משתוללות בגופי,
הלב לא דופק בקצב שגרתי.
ידעתי שזה יקרה אבל לא באמת הייתי מוכנה.

הרכבת נעצרת,
באזני, הצליל כואב,
הגוף מתכווץ,
הריח לא מוכן לחלוף עם הרוח,
הריח המגעיל הזה של בתי חולים,
של החייאות ושל מוות ושל אנשים שמחכים,
על אף שעזבתי.
על אף שהתקלחתי.
הרכבת נעצרת ואני עוצמת עיניים כדי להרחיק את עצמי מהרעש המצמרר.
משהו בתוכי מחכה באי-נוחות
להשתחרר.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא