דילוג לתוכן הראשי
כשהחלון נטרק אני
שומעת פצמ"ר,

נזכרת בפעם שאחד נפל
מרחק מאה מטרים ממני.
שטח פתוח,
א.נ.א.נ.
ואז אתה בכעס בועט בדלת והרעש
מהדהד מהדהד מהדהד
in your head
הכל,
זה הכל בראש
זה מה שאני תמיד אומרת אז למה היום פחות מיישמת?
לא מאמינה,
לא קולטת,
כותבת את המציאות
עם רווחים ענקיים-
שתיים, שלוש מילים לשורה, בממוצע-
כדי לדעת שזו היא
אמת.

בחדשות הזכירו עוד נפילה.

בודקת את המיקום,
בודקת ש-
א.נ.א.נ.,
ומכבה את הרדיו השקט כדי לצלול אל תוך תהום מחשבותיי
הצר,
המר,
המתרגש והמגיב מהבטן
(היחיד שלו אני מאמינה בכל כוחי,
בעל כורחי).

אתה צריך לגור לבד, אתה יודע?
צריך לדעת מה זה שטף המילים בו אני שוחה-
בעצם, אני לא שחיינית משהו,
אני פשוט משתדלת לצוף.
אתה צריך לדעת לשחק עם מילים,
לבעוט בהן,
לחלק אותן לשתיים,
לשלוש,
לכדרר אותן בין שפתיך,
להרגיש את גלגולן על לשונך.
אתה צריך לא לישן עד שעות הצהריים,
לא להיות אחד מאלה שאני רואה,
כל יום,
בתדהמה,
שותה שוקו משקית ואוכל לחמנייה-
ב א ו ט ו ב ו ס.
אתה צריך להעריך מוזיקה ואת זה שאני אוהבת לשאול,
ממש לחפור,
לפתור בעיות טכניות וללמוד מהן להבא.
אתה חייב לאהוב את השיער המתולתל המשוגע שלי,
את החיוך התמידי, האמיתי שלי,
את הצחוק העולה ומתגלגל מתוך הנשמה שלי.
להיות עצמאי,
לדעת שאני צריכה את הספייס שלי.
לחשוב שאני יפה ולומר לי זאת מבלי שאשאל,
מכל הלב,
ללא סיבה.
להעריך את החברים שלי,
לרצות לפגוש אותם.
לזרום.
לרקוד!
איך שכחתי לרקוד!
אתה חייב לרקוד איתי ספונטני באמצע הרחוב
סתם כי בא לי,
אתה מבין?
אני בררנית,
בוחנת אותך כמו שאני בוחנת את השירה המסתכלת,
המתוסכלת
שלי,
מכל הזוויות ובכל הגוונים.

אולי בגלל זה אתחתן מבוגרת אבל לפחות אהיה
מ א ו ש ר ת
ולא אצטרך להתגרש,
או לחשוב על הילדים בשיקול הגירושין.

החלון נטרק בשנית.
הדלת ננעלת.
אני?
קופצת מתוך הרהור,
מתעוררת לעולם האמיתי
או השקרי,
זה כבר לא באמת משנה.
מחייכת.
זה לא פצמ"ר, אין צורך במרחב מוגן.
נשענת על משען,
מתהפכת- מזדקפת עם הגב
וצוחקת

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא