"the thoughts that had fallen from my head"

הקלטת "אחיזה" המילים שעוד לא ראו אור מתעטפות נתלות באוויר הקליל בינינו מהססות ונודדות בין מחשבות כמו חרוזים שבירים על שרשרת עדינה במבטינו יש כמעט-היסטוריה כמעט-היה אך לא נברא ואנחנו אבודים כקסמן של המילים השותקות הבולטות הזועקות להקשבה להיות מדוברות להוות תחילתו של קשר לפרוץ דלתות נעולות מפתחות מפתחות בגן המחשבות השותקות שלי דמותך מהעבר נוצצת, לוחשת, דומה. במציאותינו, אחד מן השניים מחליט לומר שלום והשנייה מגיבה בהנהון כמעט בלתי נראה. בראשה, המילים זועקות השקט מחריש השנייה הזו ארוכה מדי! קצרה מדי! פשוטה מדי! רגלי בועטת בזוגתה ידי עוטפת את מרפקה האש ביער המחשבות בוערת ומתפשטת הרוח רועדת אילו היינו, ולו היה... אתה כבר מזמן נעלמת מילותיי ואני בוהות ברחוב ריק אף כי סואן בוהות בדמות מתקטנת ודוהה ותוהות אך יודעות: מוטב כי לא היה

עומדים, עדים ומעלינו, חדר מסתחרר. פה היתה מסילת ברזל. פה שיחקתי כדורגל. אנא, בכוח! זכרונות של לפני מונצחות כמתוקות אלו של אחרי מוחתמות כנקודות שחורות על רקע שחור יותר, רקע של עיורון ששואל שאלות עליהן אסור לענות: איך מתארים את צבעם של המים? תיאורים מגושמים, איך ומה היה מתטשטשים בחיי היומיום, לא נקלטים (איך מתארים קור מוות בקיץ?) בין הלפני לאחרי אין דבר מלבד כתמים של הכחשות, הדחקות. משימות מתפתלות, ריקנות חיפושים ומאמצים להסתיר מדורות העתיד. ב"תוך כדי" הזה, החלום שלנו היה קליפת תפוח אדמה. שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה לא היתה אפילו פעם ראשונה... "כה תברכו בעמידה בנשיאת כפיים, כה תברכו בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם" וכעת נפשותיינו בוערות במיטות מלוכלכות בין עצים של יערות תקותנו מתהפכים בלילות שוכחים שיש מצב כזה שקוראים לו: שפיות אז מדליקים נרות ומתפללים תפילות: מדקלמים יזכור דומעים קדיש בבכי שרים בבקשה לרחמים. בחיצוניות אחידה אנו נשבעים את אותה השבועה: "מצדה לעולם לא תיפול שנית" (אם א