דילוג לתוכן הראשי

עדים



עומדים, עדים
ומעלינו, חדר מסתחרר.
פה היתה מסילת ברזל.
פה שיחקתי כדורגל.

אנא, בכוח!
זכרונות של לפני מונצחות כמתוקות
אלו של אחרי מוחתמות כנקודות שחורות על רקע שחור יותר,
רקע של עיורון ששואל שאלות עליהן אסור לענות:
איך מתארים את צבעם של המים?
תיאורים מגושמים, איך ומה היה
מתטשטשים בחיי היומיום, לא נקלטים
(איך מתארים קור מוות בקיץ?)

בין הלפני לאחרי אין דבר מלבד כתמים של הכחשות, הדחקות. משימות מתפתלות,
ריקנות
חיפושים ומאמצים להסתיר מדורות העתיד.
ב"תוך כדי" הזה, החלום שלנו היה קליפת תפוח אדמה.
שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה שוב פעם זה לא יהיה לא היתה אפילו פעם ראשונה...

"כה תברכו בעמידה בנשיאת כפיים,
כה תברכו בלשון הקודש, פנים כנגד פנים, בקול רם"

וכעת נפשותיינו בוערות במיטות מלוכלכות
בין עצים של יערות תקותנו
מתהפכים בלילות
שוכחים שיש מצב כזה שקוראים לו: שפיות

אז מדליקים נרות ומתפללים תפילות:
מדקלמים יזכור
דומעים קדיש
בבכי שרים בבקשה לרחמים.
בחיצוניות אחידה אנו נשבעים את אותה השבועה:
"מצדה לעולם לא תיפול שנית"
(אם אשכחך,
תשכח ימיני)

השורשים מתפתלים לאורך כל עולמנו,
תולים תקוות במילים של ניצולים,
מטפסים, נצמדים לקיר,
נחרטים בזכרוננו,
מטיילים עד שמגיעים אל העבר, אל
ההווה,
אל
עצמותינו השבורות ואבותינו האבודים.
משתרשים כלפי מעלה עם כניסתנו לבית הכנסת
צלילים מהדהדים בחלל, "במעלות
קדושים וטהורים כזוהר הרקיע
מזהירים את כל הנשמות של ששת מיליוני היהודים...
שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו, ושנספו...
ויצרור בצרור החיים את נשמותיהם"
סיפורים של ניצולים על רקע ספרי תורה
ברכת הכהנים במקום שטרם שמע
משפצים את הבנתנו של העבר, למען עתיד ילדינו

עדים מתעדים במצב השברירי שבין שמים לעפר,
בין עננים להשתרשות באדמה הזאת, בהשתרשות לשורשים
לגאווה
לשליחות עם עוצמה שולטת.
באדמה הזו בוקעת היסטוריה קשה לעיכול
יש פה טעימה מן העבר, ובעברית שבורה אנחנו מוכרחים
לחתוך חתיכות קטנות של המציאות
לעכל, שהעובדות יתאחדו עם גופנו
בקירות האלו יש כתמים של הדים של העבר המוסתר
יש פחדים שלא נותנים לנו לנשום, לא נותנים לחלום, לא נותנים לישון
מתוך סדקי האדמה בוערת אש
פורחים פרחים שמוצצים דם ועור שנשרף,
אור שנשכח, שדהה, שמסייע להדחקה הפנימית

אבל אנחנו לא דתיים, אבל זה חודר:
העלייה לתורה.
אז עמוק בפנים אנחנו מבטיחים
כאשר עומדים בין אנדרטאות
בין אבנים שבורות:
"המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה"
עוד פעם, זה לא יקרה. עוד פעם, זה לא יקרה. ע ו ד פ ע ם ז ה ל א י ק ר ה

הרגעים של השקט (השלוש, ארבע מדרגות בעלייה לאוטובוס,
לפני שהמנוע מתחיל, או
המדרגות למטה, עד כניסתנו לאתר ההנצחה), מעלים תחושות מעורבות,
מובילים בשבילים מצמררים אל פינות הזדהות אישיות, אל שורשים אחרים.
שותפינו לחדר מתפרקים, שנתינו נודדת.
השיח הזה מדכא תחושתינו, מעצים את חוסר מילותינו
המומים עומדים, והחדר מרקד את ערימת הנעליים

עוצמת הרכות של הביחד (ידיים
מחזקות, אצבעות
מחבקות)-
של אחידות במדים
עוצמה של אחים והיום, עוברים חוויה בלתי הפיכה
מסע מתניע תהליך אישי, ממשי ועוטף באוויר מקפיא למוות של חוץ לארץ
סערה, סופה של רגשות מתפרצת, מתעקשת לחוות
נושמים את עברנו המשותף, הבלתי נתפס
נושמים את השואה
את דודנו וסבנו שקדמו לנו
עם אחד, יחדיו נושמים אל ראיותינו עקיצות של שמש, נביחות ירח

הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוכה השמש ברוכה השמש ברוכה השבה
מתוך קבורתנו בעפר במקום שבין האפר לאדמה
במקום שחי מתוך הדממה, הדם של אמהותינו, הדם
של ילדיינו, הדם
של
עצמנו
דועך.
הבדלה:
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

אנא, בכוח: שפתיינו לוחשות, ממלמלות, רועדות
עינינו נעצמות
לשונות מגלגלות, שיניים לועסות תפילות ששכנו מילדותינו
יש עוצמה במילותינו
חוזקה באדמתנו
אמונה במדינתנו, דתנו, רגשותינו.
עוברת צמרמורת כרוח נושבת:
("יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו",
"יתגדל יתקדש יתברך יתרומם שמך מלכנו",
"ותנחילנו זמני ששון")
לא יכול לקרות.
ונאמר:
אמן

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא