דילוג לתוכן הראשי

לפני מותו

אני האדמה ומזדהה עד כדי כך שאני לא יכולה לדבר
פשוט, המילים רצות להן, רצות רצות במעגלים
ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להוציא אותן מבפנים

אחרי שנים של תרגול של להגות ולצעוק וללחוש ולחוש,
כשכול מה שאני יודעת, כשהדבר היחיד שאני מכירה מגיל צעיר הוא:
המילה,
פתאום היא נתקעת קצת מעל הלב
ויש המון מה להוציא, והכול כואב
המילים נחנקות, שוחות למעלה, מעייפות ולא מסוגלות להמשיך
אז טובעות חזרה אל תוך הבטן ובמקומן עולה דמעה מלוחה-מתוקה-מרה
ופתאום
אין לי אף אחד
כי כול עוד הכול טובע, אין שום דרך להסביר
ואני בערוץ שלא משדר, תדר של עולם אחר
אפילו בעיניים רואים שהם מנסים אך לא מצליחים
ואני, באי הזה שלי, ואני
המחשבות שלי לא יודעות להתבטא
אני חושבת המון פשוט לא מסוגלת להגות את המילים
אני מצטערת אף פעם לא הרגשתי כך ואני מצטערת אבל
אני מתפלאת ממה שאת אומרת כי זה לא מה שאני צריכה לשמוע
ואני אפילו לא מסוגלת להגיב, אני,
עזבי, אני
מתפתלת בתוך עצמי, מחפשת ידיעתי, אני
האדמה שנאנחת בעייפות, שוקעת תחת הכבישים והמדרכות
והיא חושבת שהיא אומרת בקול רם

"הלוואי והייתי חלק מן הארץ"

(זה מיותר, כל העניין המפוסטר הזה,
הלוואי:
להפוך נעדרת -
שתבוא לכאן אחרת)
הלוואי שיביאו לפה מילה אחת נבחרת,
דרך אחת נהדרת, מעוטרת במשפטים יפים ומחשבות עם ריח נעים כזה,
ריח של סבון של פעם או ללין,
חלום אחד שנרקם פשוט כמו ספר, כמו שירה
הלוואי והייתי מסוגלת לעשות משהו עם המשפטים האלה שרצים רצים מסתובבים
מתחת לפני השטח, מתחת להשתקפות של הירח
באדמה

פשוט, עד שכבר התקשרת, ואז לא היה לי כוח
ואז הכרחתי את עצמי להתעורר
כי עדיף לא ללכת לישון עם כאב לב טרי כזה, כי הוא כואב נורא,
ויותר אחרי לילה של איפוק, כי
התעוררתי בכיווץ מוחלט ואז כבר התרגלתי למחשבה שאני כן אשחרר אותו
ועכשיו אני כבר לא יודעת אם עדיף להתעורר שוב באמצע או פשוט לישון עד הבוקר
כי בכל מקרה המחשבות האלה הסתגרו להן עמוק בתוך עצמי
ואת אפילו לא אמרת להתראות
ושאת אוהבת

אז, למרות המילים הדחוסות האלה,
אני אוהבת

אבל את מפספסת את התמונה הגדולה!
המשפטים מדקלמים עצמם בראש ושום דבר לא יוצא מהפה:
(העניין הוא, שהוא בא להיפרד. שהוא רוצה להגיד שזו הפעם האחרונה. העניין הוא, שהוא בא להיפרד.)
אז מה התמונה הגדולה, את שואלת,
ואני משתתקת על אף המערבולת, הסחרחורת, הסערה,
שקט שקט (הוא בא לפה להיפרד) שקט שקט.
את אומרת, אני איתך, גם אם את לא אומרת.
אבל אני כבר בקושי שומעת גם, ותוך כדי שאת מדברת, אני כותבת, כי זאת האפשרות האחרונה לנסות לא להשתגע.

תגובות

פרסום תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא