דילוג לתוכן הראשי

בטח מעניין כאן

בטח מעניין כאן, השיכורים באים בלילה
ומתוקף תפקידך אתה מוכרח להיות נחמד, לשמוע את סיפוריהם בארבע לפנות בוקר במקום לפנטז על חברה שלך והמיטה הרכה שמחכה לך
אבל בטח מעניין כאן, השיכורים לא מפסיקים לדבר, לצחוק, להשתולל ולצעוק
ואני חושבת לעצמי,
אני צריכה להיות יותר יצירתית במה שאני כותבת
בטח נמאס לך לשמוע את מחשבות כל מי שסובב אותך
אנחנו הרי מסתובבים מסתובבים מסתחררים, בקצב איטי מתעדים עם הריחות של השתן של השיכורים
מסתבכים בגלים של המוזיקה מההופעה הצמודה, הרעש הזה שמישהו שילם עבור להיות בקרבתו
ולא בקרבתנו

את טוענת שלמדת דקדוק אז את יודעת שפה זה מ"ם עם נקודה בפנים ושם מותר להוסיף מכף
אבל אצלי על הדף המכף הזה מכוער, אני אוהבת פסיקים בלבד, אפילו נקודות לא מקשטות את מילותיי
ואת תוקעת לי מבט של

אבלאתטוענתשאתרוצהללמודדקדוקאזצאיולמדי

ואם זו היתה שיחה טלפונית הייתי כבר מזמן מנתקת בלי לומר שלום אבל את עומדת כאן מולי והראש קצת מסתובב כי המוזיקה
חודרת אל תוך העצם ובעצם,
לאאיכפתלי מה אמרת על דקדוק, איתי הפסיקים מדברים ולכן אין טעם לריבים האלה, הרי
כולנו פה מחכים למשהו גדול יותר לקרות אז מה זה משנה אם תוסיפי מכף או נקודה
במילא אף אחד מלבדנו לא יקרא
את השטויות הללו

כשהאוטובוס פונה לרחוב שיכול להיות מוגדר כגבול שכונתי, אני
מחייכת מתוסבכת מנסה להיזכר ביצירתיות, מנסה בכוח שתבקע ממני,
שתבכה אתה ממני, ממעשיי האליטיסטים, אני נזכרת שמחכה לי דירה חמה בלי מאוורר או מזגן והקיץ הזה מתיש אותי, ממית אותי, ממיס אותי לאט לאט לאט לאט לאט אני עוצמת עיניים ועם כל פנייה חדה מתארת אם עכשיו לילה אז יום ואם יום אז לילה, המסלול המוכר גורם לחיוך בתוך התסבוכות שלי, אני
מדמיינת אנשים שמוכרים סתם מההסתובבויות שלי
וקוראת לשכונה הזאת באמצע תל אביב
בית
עם מכף לפני ואחרי המילה המוזרה הזאת, או עם פסיק אחרי, זה לא כזה מפריע לי
למרות שתמיד אדע שהמכף הזה מכוער מדי בכדי להישאר בתוך שיריי אלא אם אני רוצה להראות שמישהו קוט- אבל בזמן האחרון אין אדם מספיק קרוב, מספיק מקשיב כדי לקטוע
גם לא כדי להבין
אז אשב לי פה לבד בלי מכפים, אוסיף כמה שפחות
פנקטשואיישן
וגם זה לא יהיה כל כך משנה, זה שעברתתי עוד מילה בלועזית
אחרי הכל עליתי ארצה רק לפני מספר שנים, וגם אם המספר הזה הוא רוב חיי זה יישאר תירוץ לעד

אבל עדיין, תנו לי דקדוק! תנו לי את החופש להרוס שפות רק מפני שאני מכירה אותן מבפנים!

תנו לי את החופש להמציא חוקים להמציא סיפורים להמציא סיבות חדשות לכתוב נושאים חדשים, תנו לי את החופש לזלזל בשיכורים ולשקוע במקומות מעניינים
אבל אין כאן, בעצם, מקומות כאלה מעניינים
זה רק האנשים שגורמים לעינויים האלה, רק השיכורים בשעות הלילה הקטנות שגורמים לי לחשוב שאולי יש לי פה נושא חדש
אך מהר מאוד הטעות מתגלה ואני, רוצה להיות חדשה אבל לא מסוגלת
ממשיכה לכתוב במחברת הקטנה שלי
ממשיכה לחשוב שאמא בטח חושבת שאני קצת יותר משוגעת ממה שהיא התכוונה להוציא ממנה

קצת יותר מעופפת ממה שהיא בימים הטובים והיפים, היתה

אבל קצת יותר מדי דברם כאלה, אני רק לפעמים:
רק כזאת כשמדובר ברגשות בתחושות במגע וכתיבה
מכף/פסיק
נקודה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא