דילוג לתוכן הראשי

סיפור קצר על תחרות צילום, ולהקדים בזמנים

אני תמיד, תמיד מקדימה.
גם כשאני מתכננת מתי להיות במקום מסויים, עם מרווח זמן לטעויות וברבורים למיניהם, אני תמיד יוצאת לפני הזמן.
כך יוצא, שאני יוצאת לפני הזמן המתוכנן שהוא ממילא מוקדם מדי, ואז תמיד, ללא פעם אחת יוצאת מן הכלל, אני מקדימה.

היום כרגיל יצאתי מוקדם יותר מהשעה המוקדמת כדי להספיק לפגוש את אחותי לארוחת צהריים, לעבור בתחנה המרכזית כדי לחדש את כרטיס ה"רב קו" שלי, ולעלות על מטוס לאנגליה.

היום גם במקרה אני עושה משהו לא שגרתי עבורי, שזה לטוס לארבעה ימים לעיר, אמנם לבד אך לפגוש משפחה וחברים, כך שהכל קל, ללא דאגות. אני במקרה גם טסה להיות נוכחת בטקס של אמני התערוכה אליה התקבלה תמונה שצולמה על ידי, ולכן לובשת את כובע הצלמת-אומנות שאתם לא רואים עלי ביומיום, כנראה.

לפעמים יש לי רגעי טמטום כאלה, שלא ברור מאיפה הם באים, אבל בדרך כלל מתבררת סיבתם בדיעבד. היום היה לי רגע כזה.

מיקום: תל אביב, מסעדת "אבא גיל", רח' יהודה הלוי פינת יבנה.
נוכחים: אנוכי, ואחותה.
שעה: 1600.
בשעה 1630 אני רוצה להיות בתחנה המרכזית, כדי לצאת משם בשעה 1700 לאחר סידור ה"רב-קו" (לכו תדעו כמה זמן זה ייקח..), כדי לתפוס רכבת מתחנת "ההגנה" בשעה 1730 שאותה ניתן לפספס ולתפוס את זו שאחריה, בשעה 1800,על מנת להגיע לשדה התעופה עד השעה 1830, ולעלות על טיסה שממריאה בשעה 2020.
לכל צעד נתתי לפחות 20 דקות יותר מן הנדרש, ועל כן, כהרגלי, מגיעה לנתב"ג בשעה 1745. ומחכה.

על לוח ההמראות עדיין אין פרטים על טיסתי, ואני קצת חוששת, אבל בשנה האחרונה למדתי להירגע ולא להילחץ אז אני באיזי, יושבת על הכיסאות האלה שדופקים את הגב, רגל על רגל ונשענת אחורה, כמו חצי ישיבה מזרחית, אוזנייה אחת באוזן, נראית זרוקה ומוכנה לטיול בהודו. מדי דקותיים אני מעיפה מבט אל עבר לוח הדלפקים המהולל, מחפשת בכיליון עיניים את מספר הדלפק אליו עלי לגשת.

1815. הטיסות עולות למעלה על הלוח הקדוש ועדיין, אין פרטים.

ניגשים אלי 2 אנשים, גיל 30+, אחד נושא מצלמה ועל הרצועה שסביב צווארו אני קולטת את הגופן והצבע של החברה קנון.
-שלום, הוא ניגש אלי.
-שלום, אני עונה בחיוך. (הרי קלטתי את המצלמה).
-אנחנו ממוסף "הארץ", ועורכים כתבה על אנשים שטסים. תוכלי לעזור לנו?
-בשמחה, אני עונה, אם תגיד לי עם איזו מצלמה אתה מצלם!
אנחנו מדברים מעט על מצלמות ואז הם מצלמים אותי (מוזר להיות בצד הזה של המצלמה), ומראיינים אותי. אני מגלה פרטים "מעניינים" אודותיי: השתתפות בתצוגת אומנות עם צילום מאתיופיה, הטיול באפריקה, מקום עבודתי (קרדיט לארגון בעיתון!), מקום מגורי הוריי (קרדיט ליישוב בעיתון!), גילי, תוכניות הלימודים, פרטי התקשרות, גרעין צבר...
השיחה נעימה, והשניים הולכים, ואני חושבת-מצויין! שמי כצלמת יתפרסם בעיתון (עוד שבוע, כנראה), כרטיס הביקור עבר לצלם ועיתונאית ב"הארץ", חייכתי, גרמתי לאחרים לחייך – מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל רגע.. מה השעה? פרטי הטיסה? מספר דלפק? צ'ק-אין? הטיסה!!!

1845. אני ניגשת למודיעין ושואלת מדוע לאף אחת מהטיסות של איזי-ג'ט אין פרטים של דלפקי צ'ק-אין, במיוחד מכיוון שהצ'ק-אין נסגר בשעה 1920.
במודיעין עונה לי בחור בשיא האדישות, שאנחנו בטרמינל 3, ועלי להגיע לטרמינל 1. איך? לצאת החוצה, למצוא את האוטובוס הצהוב, לעלות עליו, להגיע לטרמינל, לעבור את הבידוק, וכו' וכו' וכו', לעלות חזרה על אוטובוס מיוחד עם שאר הכמעט-מאחרים – כל זאת, כדי לעלות על הטיסה מטרמינל 3 שוב, ותוך חצי שעה.

אני פותחת שעון: חצי שעה, זוזי.

**

מחכה לעלות לטיסה, מתפקעת מצחוק מכל הסיפור. טוב, כנראה שזו הסיבה שהייתי צריכה להגיע ללונדון, ודווקא היום: כדי לפגוש את שני העיתונאים האלה, כדי בפוטנציאל לפרסם את שמי במוסף ה"ארץ" שבוע הבא. מה זה משנה אם אזכה או לא אזכה כבר בתחרות האמנות בלונדון.. אני כבר ב"הארץ".. בכל מקרה אני לא מספיק טובה כדי לזכות בתחרות בלונדון..

אלא, מה?

יום למחרת, באירוע של התחרות, פתאום מכריזים על האומנית היהודית הצעירה הבינלאומית לשנת 2012, ואז אני שומעת את שמי, ואת שני תומכיי לידי מעודדים אותי לעלות לאן שקראו בשמי..


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חָדַר הוֹרִים

בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים וְהוּא שֶׁלִּי יֵשׁ בּוֹ אֲרוֹן קִיר גָּדוֹל עִם מַרְאָה וּדְלָתוֹת הֲזָזָה וּבוֹ מְקֻפָּלִים-מְפֻזָּרִים בְּגָדִים וְהֵם שֶׁלִּי, וְשֶׁלּוֹ. הֵם שֶׁלָּנוּ. בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים אֵלָיו זוֹחֶלֶת תִּינֹקֶת קָטְנָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה כְּשֶׁהַדֶּלֶת פְּתוּחָה, בְּטָעוּת אוֹ בְּכַוָּנָהּ, בְּחִיּוּךְ מַמְזֵרִי וּמְמִּיס, בְּמִלִּים שֶׁעוֹד לֹא לָמְדָה לַהֲגוֹת, כְּמוֹ-אוֹמֶרֶת: הִצְלַחְתִּי! הִתְגַּנַּבְתִּי לַחֶדֶר שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא! וּמְסַמֶּנֶת עִם הַיָּדַיִם, דּוֹרֶשֶׁת מַעֲלִית לַמִּטָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ חָדַר הוֹרִים, וּבוֹ יֵשׁ מִטָּה וְהִיא שֶׁלִּי, וְהִיא שֶׁלָּנוּ וְאַנִּי בִּכְלָל יָלְדָה שֶׁמְּגַדֶּלֶת יָלְ דָה וְעוֹד  יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם! וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה טָעוּיוֹת לַעֲשׂוֹת בּוֹ! וְהִנֵּה אָנַחְנוּ פִּתְאוֹם כְּבָר הוֹרִים, אֲנָשִׁים מְבֻגָּרִים עִם חֶדֶר, וּגְבוּלוֹת וּדְלָתוֹת הֲזָזָה

מכתב לבתי: על עיסאוויה, נשים וחופש

כשהייתי בחודש שביעי איתך, בסוף הרמדאן, הלכנו לסעודת אפטאר אצל חברה בכפר עיסאוויה, לנשים בלבד. אחרי הרבה מאוד ניסיונות לבקר אותה בביתה, סוף סוף הצלחנו. בכל פעם שהיא הזמינה אותי, היא אמרה לי שלא כדאי שאסע אליה, אישה יהודיה לבד באוטו, אלא שהיא או אחת מחברותיה או אחיותיה תאסוף אותי מהגבעה הצרפתית. כך היה. היה לילה. עליתי לרכב עם שתי נשים בערך בגילי שלא הכרתי. הן דיברו ערבית ביניהן ואני ניסיתי לחדד את אזניי, לקלוט מילים כדי להבין פחות או יותר על מה הן דיברו. הן חייכו כשניסיתי לדבר בערבית המקרטעת והאיטית שלי, והעריכו את הג'סטה. נסענו בחושך דרך כבישים צרים, מפותלים ותלולים. כשיצאנו מהרכב, הנשים נעשו שקטות יותר. הן הובילו אותי דרך סמטאות קטנות והמון מדרגות נסתרות עד שהגענו לבית של חברתנו, שם היא פתחה לנו את הדלת לבית מלא באור, בנשים, בדיבורים רועשים ובצחקוקים לא מבוישים.  זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי חיג'אב. יש לה שיער יפה. חלק מהנשים היו עם כיסוי, אבל הרוב לא.  הייתי נבוכה, את בטח הרגשת את זה שם בתוך הרחם שלי. ישבו מולי המון נשים. היה חם בתוך הבית וקריר בחוץ. כזא

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי

דַּוְקָא עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי מִבְּלִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ בְּרַכּוּת, דַּוְקָא עַכְשָׁו. אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי בַּדְּמוּת שֶׁל רִיב שֶׁהָיָה לָנוּ יוֹם אֶחָד בָּרְחוֹב אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת עַכְשָׁו הִשְׁתַּגַּעְתִּי כָּעַסְתִּי עָצַרְתִּי אוֹתָנוּ בְּאֶמְצַע הַהֲלִיכָה הַלֵּילִית נִדְמֶה לִי שֶׁהָיָה זֶה עַל יַד הַתֵּאַטְרוֹן אַךְ כַּנִּרְאֶה שֶׁזִּכְרוֹנִי מַטְעֶה, הֲרֵי הוּא רָחוֹק מֵאֵיפֹה שֶׁגַּרְנוּ וַאֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַיָּרֵחַ, אוּלָם יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיָה וְאוֹתְךָ, כָּכָה, בְּהֶלֶם, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. יָדַעְתִּי אָז שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי בָּאֱמֶת נִבְהַלְתָּ מְעַט אָהַבְתָּ יוֹתֵר הִזְכַּרְתָּ לִי אָז מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁרָאָה אוֹתִי, כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עִם כָּל הַצָּרוֹת, עִם כָּל הַשֵּׁדִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ עַכְשָׁו אַתָּה חוֹזֵר אֵלַי וְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁל יְדִיעָה, אוֹתוֹ רֶגַע שֶׁחָלַמְתִּי עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגָּמֵר אוֹתוֹ רֶגַע מֻזְכָּר דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא